איך עשיתי לעצמי עין הרע דווקא בחודש תשיעי
שבוע 39, אחרי 10 ימים בלי לזוז, עם כאבי גב, טוסיק ורגל - ליאת לוי-קופלמן נלחצת משטויות, מפתחת תיאוריות על עין הרע, חושבת על שמות ליילוד (לא שיש לה משהו אחר לעשות) וגם מכתיבה מהמיטה את הטור לאבא לעתיד
פה לשטן! זה מה שפתחתי. בחיי! ועוד בעמוד הראשי של ynet במשך 5 שבועות. לא פחות. "ההריון הכי מושלם עלי אדמות", "בלי בחילות / הקאות / צרבות" ועוד כמה פניני חכמה שיבצתי בעדינות של פיל בחנות חרסינה בטורים הקודמים שלי.
ודווקא אני, שמשתדלת להגיד חמסה-שום-בצל בכל הזדמנות, דופקת טפו טפו טפו (על עץ!) כשאומרת משהו שמסתמן כבעייתי והופכת כל נעל (אפילו בבתים של זרים!), שהעקב שלה מופנה למעלה – דווקא אני נפלתי למלכודת. מה אכפת לי, חשבתי, גם ככה חודש 9. מה כבר יכול לקרות?
תודה לאודטה ואופרה
אז זהו, שגם באמצע חודש 9 יש עוד הפתעות הריוניות – וקבלו את זו שהתמקמה אצלי בתרועות – גב תפוס. ולא סתם תפוס, ולא רק הגב. צרפו בבקשה לחגיגה גם את הטוסיק ועל הדרך גם את הרגל. לא פחות!
אז לכל אלה שתהו לאן נעלמתי – פשוט לא חיפשתם במקום הנכון. כבר כמעט 10 ימים שאני מבלה במאוזן במיטה, עושה מרתונים של אודטה / מרתה סטיוארט / אופרה ווינפרי (ותודה לעונה החדשה של "בנות גילמור" בהולמרק).
אז רגע לפני שאני משתגעת סופית ומאשפזת את עצמי במוסד סגור, החלטתי לנצל את הזמן לחשוב על שמות לדור הבא.
וזה לא שאנחנו לא מתחשבים בדעתו של האבא-לעתיד, עליו מוטלת זכות הווטו (וגם היא, עדיף במצבי שיעשה אותה בעדינות. תודה), אבל אני זו שתקועה במיטה ועוד עם העונש הכי גדול – עם עצמי. אז הרווחתי ביושר את התפקיד!
השם: יונתן
האמת, שככל שהזמן התקדם ועבר לו עוד חודש בהריון המופלא שלי (אתם רואים! הנה עשיתי את זה שוב!) אמרנו לעצמנו שנשאיר את בחירת השם לרגע בו נראה על אמת את העולל שלנו. בטח איך שנסתכל עליו, חשבנו, תבוא לנו הארה בדמות השם המושלם.
ככל שעבר הזמן ובעיקר ככל שהתחלנו לדבר עם "הריוניים" אחרים, הבנו שאנחנו בפיגור. שיש מירוץ שלם סביב "הודעת בעלות" על שם, ככה שאם השכן מלמטה הודיע ש"יונתן" זה שלו, תוך שאשתו מלטפת בחיוך את הבטן שלה ושולחת מבט רושף אש לעברי, זה לא כי היא כועסת שהכלבים שלנו לכלכו לה את השטיח בכניסה לבית. היא רומזת לנו בעדינות שנשכח מהשם הזה (ושתבינו, בכלל יש להם בת!).
עוד גילינו שיש ספרים ואתרים רבים העוסקים בבחירת שם, המשמעויות שלו, ההתאמות שלו לשם של ההורים, הכוחות המיסתיים שלו, הניתוחים הנומרולוגים שלו ובעיקר גילינו שאנחנו ממש מפגרים בחומר. ואנחנו (כלומר, אני) כמו שכבר הבנתם, יכולה ממש בקלות להלחץ מסיטואציה כזו. ועל אחת כמה וכמה כשאני שוכבת ימים במיטה ויש לי המון זמן פנוי, במיוחד בשביל להלחיץ את עצמי.
השם: אדם, יפתח, שני, גור, בן
אז מאיפה מתחילים? איך בוחרים שם? איזה פחד זה לקבל כזו החלטה גורלית. לקבוע שם לבן אדם, שילווה אותו לכל החיים (זה בהנחה שלא יצא לי איזה מתבגר עצבני שיחליט לעשות לי דווקא ולשנות את השם בתעודת זהות רק כדי להראות לי שהוא לא סופר אותי).
אז הכנתי רשימה של כל החתיכים שהיו איתי בביצפר ובצבא. אחר כך ניסיתי את השמות עם השם משפחה שלנו, עם הצירוף של "x בוא הביתה האוכל מוכן" וכאלה וצמצמתי לחמישה: אדם, גור, שני, יפתח ובן.
בעיניים נוצצות הגשתי את הרשימה לאבא לעתיד כשחזר הביתה מהעבודה (כן, יש כאלה שיש להם חיים במהלך היום). החיוך הגדול שהיה לו על הפנים כשנכנס לחדר ירד. זה אפילו לא היה תהליך איטי. זה לקח בדיוק שניה. הוא קצת גמגם (בכל זאת, גם במאוזן אני יכולה להיות מאוד מפחידה), אבל לבסוף הסביר לי בעדינות שלא משתמעת לשתי פנים ש... אין מצב!
הוא לא מתחבר לאף אחד מהשמות האלה. זה לא שהם לא יפים בעיניו, אבל זה פשוט לא מתחבר לו. לא מתחבר לו? מה בדיוק לא מתחבר פה? רגע לפני שהחלטתי שזה הזמן לריבון קטנטון, החלטתי לתת לו פתח מילוט קטן – קדימה, אמרתי. בוא נשמע את ההצעות שלך.
השם: נבו
הוא כיווץ את עיניו ואמר – אני אוהב את השם נבו. מה דעתך? עכשיו הבנתי על מה דיבר קודם כשאמר לא מתחבר. זה לא שזה שם מכוער או שהוא מזכיר לי מישהו שאנ'לא סובלת, אבל השם הזה פשוט לא התיישב לי טוב. נאנחתי. הנה מתחילים מהתחלה. מזל שאני תקועה במיטה.
וככה נראו הימים הבאים. אני מכינה רשימה, עומלת עליה כל היום (נו טוב, בין אודטה לווינפרי) והוא, מגיע בערב, מעלעל ו... ניחשתם נכון. פוסל. בעדינות, אבל פוסל.
עד שערב אחד, בעודנו צופים בסדרה שאין לנו שום מושג למה, אבל אנחנו מכורים לה, הצטרפה דמות חדשה. בשניה שנודע לנו שמה – הסתכלנו אחד על השניה כשברקע (נשבעת לכם, ממש שמעתי!) צלילים של מכונת מזל. ווי האב א ווינר. בלי להגיד כלום חייכנו ונרגענו. יש לנו שם. ושנינו מסכימים עליו ולגמרי מאוהבים בו (בעזרת השם, חמסה-שום-בצל, טפו טפו טפו).
אבל אתם לא באמת מצפים שאני אספר לכם פה אחרי כל ההקדמה והאמונות התפלות והפה שפתחתי, נכון? אז תאלצו להחזיק לי אצבעות ולקוות שאלד בשבוע הקרוב, כדי שכבר בטור הבא תדעו מה השם שבחרנו.
ואגב, עד שהוא יצא אנחנו עדיין פתוחים לרעיונות / הצעות ושאר הארות בנושא שמות. אולי נשנה את ההחלטה שלנו בעקבות איזה רעיון שנקבל פה...
הטור מוגש באדיבות האבא לעתיד, שישב (מה שאני לא יכולה לעשות), הקשיב והקליד.
• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO ואמא לעתיד.
הטור הקודם בסדרה:
