"אבא, כשאני אהיה גדולה אני אהיה מנקה"

הקריירה של הילדים שלכם מתחילה בעריסה. הדברים שאתם אומרים ועושים בשנים הראשונות יכולים לקבוע את עתידם המקצועי. ולא, לא יעזור להזכיר להם כל בוקר שהם יהיו רופאים. לפסיכולוג גיל ונטורה יש כמה רעיונות יותר טובים כדי לגדל ילדים עם שאיפות

גיל ונטורה עודכן: 19.06.07, 08:19

"אני חושבת שהחלטתי מה אני יעשה כשאני יהיה גדולה". העפתי מבט גאה בבכורה. הנה, בתו של ונטורה, יועץ הקריירה, עומדת להציג בפני אביה מולידה מפגן של שאיפות גבוהות והישגיות. "לאיזה עונג אני צפוי?", תהיתי ביני לביני. "מנתחת מערכות? רופאת ילדים? טייסת" לא בחלתי בקטנות. הייתי מוכן להתפשר אפילו על קופירייטרית.

"אני חושבת שאני יהיה מנקה. אני ילך בכל בית ויעשה אותו נקי".

"מעניין מאוד, מותק", זייפתי והתכופפתי לאסוף את הדימוי העצמי שלי מתחת לשולחן. "פדיחה, גיל, פדיחה". הרהרתי. "הסנדלר לא רק הולך יחף. הוא כבר מסריח מהרגליים..."

הלכתי למצוא נחמה בכל התיאוריות הפסיכולוגיות שלמדתי, ושיננתי חרש "עזוב, היא רק בת שלוש. זה יעבור לה". מאז חלפו שלוש שנים. זה באמת עבר לה. לפני שבועיים היא עדכנה אותי שזנחה את פנטזיות הספונג'ה שלה. "עכשיו אני רוצה להיות מורה בבית ספר". "SHIT", רטנתי. "מן הפח אל הפחת...".

הקריירה שלנו היא חלק בסיסי מהזהות שלנו. נקודה. יתרה מכך, הקריירה היא אחד משני האלמנטים העיקריים ששומרים על השפיות שלנו (השני, אגב, הינו רשת התמיכה החברתית שלנו). אם תביטו סביבכם, תראו אנשים שעובדים עם מחשבים, עטים, מברשות צבע או מלגזות. זו אשליה אופטית, רבותי. אנשים עובדים עם הרגש שלהם, עם האינטלקט, ובעיקר עם הדימוי העצמי שלהם.

אז נכון שהחברה המערבית מרשה לנו ללמוד איך להפעיל ציוד מכני כבד או כיצד לבצע ניתוחי מוח רק אחרי גיל 20, אבל הדימוי העצמי שלנו, אותו אלמנט שבלעדיו אף קריירה לא תתקדם לשום מקום, מתחיל לקרום עור וגידים כבר משנת החיים השנייה. וכן, לנו כהורים יש השפעה דרמטית עליו.

א. הגיל הרך – הורים, תתפעלו. בפקודה!

יום אחד תשבו בסלון והמלאך הקטן יגיש לכם לעיון בליל של צבעי גואש ופסטל על דף נייר. גם אם הציור מזכיר לכם אסוציאטיבית שביתת עובדי תברואה בעירייה, אנא מכם, שגרו קריאות התלהבות וגשם של פידבקים חיוביים.

מדוע? כי הילד שלכם אולי אינו מבין את האבחנה בין עו"ד שמתעסק בדיני אישות ועו"ד שמתעסק בתחום הפלילי, אבל הוא קולט דבר אחד בסיסי על עולם המקצועות: עבודה זה משהו שגדולים עושים, והילד שלכם, מתוקף היותו אנושי, רוצה מאוד להיות גדול. הדרך להשיג את התחושה היקרה הזו היא פשוטה: להשפיע, להשפיע ושוב להשפיע.

כשהוא מפרק ברעש את מגדל הקוביות שבנה, הוא משפיע על אובייקטים. כשהוא סוחט מכם אנחות התפעלות נוכח גוש הפלסטלינה העיסתי שבידיו, הוא משפיע על אנשים. תנו לו את ליטוף האגו הזה. מגיע לו. כרגע הוא השלים את הסטארט אפ הראשון בחייו.

ב. גיל הגן – משחק הוא אף פעם לא רק משחק

ריבוע של עשר מטר על עשר מטר מלא בחול ים. פה ושם מפוזרות מגלשות ונדנדות מחלידות. תכירו את מקום העבודה הראשון של הפעוט שלכם. התנאים לא ממש היגייניים, לא משלמים שם נסיעות והתעריף לשעה מגוחך, אבל המשחק במחיצת ילדים אחרים הוא אשכרה הכשרה מקצועית ממדרגה ראשונה. הביטו בהם. ערימת פרצופים מזיעה שמטפסת אט אט על מגלשת הסלאלום וצוללת למטה בתרועה. המונחים "עבודת צוות" ו"תחושת הישג" הופכים מוחשיים.

תנו להם לשחק את עצמם לדעת. גם אם הם שוחים בטינופת ובבלגאן, גם אם תכנים לא ממש חינוכיים נפלטים מהלוע שלהם ("בואו נהרוג את הזאב המסריח!") – תירגעו. הם מתאמנים. הם מתאמנים על פתרון בעיות. הם מתרגלים תפקידי מבוגרים ולמגינת ליבנו הליברלי, הם מתחילים ללמוד אילו התנהגויות ומקצועות מתאימים, מבחינה סטריאוטיפית, לגברים ולנשים.

דרך אגב, אם נקעה נפשכם מלראות ערימות קטנות וקלישאיות של אבירים ונסיכות ברבי סביבכם, תזכרו שהשינוי מתחיל בכם. ילדים שנחשפים לאימהות קרייריסטיות מראים יותר גמישות בבחירות המקצועיות שלהם...

ג. תקופת הילדות ובית הספר – הישגיות היא לא מילה גסה

עד השלב הזה למד הילד שהוא יכול לעשות דברים בעצמו. שנות הילדות נותנות לו את האפשרות להבין שהוא יכול לעשות דברים בעצמו ולעשות אותם היטב.

תלמידה שהוציאה 100 בחשבון, חברתה שהגיעה ראשונה במסלול הריצה, וידידתן שנחשבת לילדה הכי פופולרית בכיתה – כולן מתנסות בתחושה שמבוגרים מכנים אותה "קליבר" "תותח" ועוד מיני ביטויים מיליטנטיים.

הילדים מביטים ימינה ושמאלה על חבריהם ומתחילים, רחמנא ליצלן, להשוות. זה פויה? אני לא בטוח. תהליך ההשוואה החברתית הזה יתחיל כעת, אבל רק יתעצם בשנים הבאות. אל תתביישו לעודד אותם למקסם את היכולות שלהם. בניגוד לפרפקציוניזם, שהוא באמת סוג של מחלה חברתית מטורללת, הישגיות היא שלב נורמלי בהחלט.

לא במפתיע, באותה תקופה בערך יתחילו הנערים לשים לב לכך שקיימים הבדלי סטאטוס בין מקצועות שונים. אולי בבית הספר ילמדו אותם שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל אחרי הצלצול האחרון הם ייפלטו החוצה אל הרחוב הישראלי ושם ילמדו שעבודות כמו בנקאי, מהנדסת פיתוח, עורכת דין ומנתח פלסטי מכבדות את בעליהן קצת יותר...

בית הספר מתחיל לדמות את שוק העבודה במאפיין אחד קריטי: משימות. כל עבודה, מעצם הגדרתה, היא רצף ארוך של משימות. ומה זו משימה, הורים חביבים? בפשטות, זו פיסת ביצוע שיש לה התחלה, אמצע וסוף.

למדו את המלאכים שלכם את העיקרון הזה, סייעו להם להגדיר מטלות ותוצרים, שתהיה להם נקודת פתיחה וסיום – לבנות את דגם הלגו מתחילתו ועד תומו, ליטול את ערימת הביסקוויטים-קקאו-צימוקים ולהביא אותה למצב של כדורי שוקולד שמנמנים. עשיתם את זה – והרווחתם מקום בגן עדן. סייעתם ליקיריכם לטפס מעלה בסולם הדימוי העצמי. סחתין.

ד. גיל ההתבגרות – מה אתה בעצם רוצה, אח שלי?

אחד מיזמי ההיי טק הראשונים בארץ, בחור שגרף סטיפה נכבדה של מצלצלין, שיגר פעם לאוויר משפט שאני חותם עליו בעיניים עצומות: "הסטארט אפ הכי טוב בעולם זו עבודה שהאדם אוהב, ולא משנה איזו". צודק, בעיניים של פרויד, צודק.

בגיל ההתבגרות מנסה התכשיט שלכם להגדיר סופית את זהותו, כלומר הוא מתחיל לפתוח עליכם פה גדול, מזנק הרחק מטווח ההשגחה שלכם ומסתובב על הפלנטה בתחושה שהוא המציא את הגלגל. אל תקנאו בו. לדעת מי אתה היא משימה מורכבת לאללה וספרי הדרכה מוסכמים אין בנמצא. גם ההחלטה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול אינה מן הפשוטות. מה עושים ידידינו המתבגרים אל מול הלא ידוע? חוקרים, מתנסים ומפנטזים. מה אתם אמורים לעשות? לנשוך את השפתיים כמה שאפשר ולהפוך את הפיקוח לעדין ומוסתר.

בנכם בן ה-13 קורע את הגיטרה החשמלית שלו. דלתו סגורה. מילא אם היה ג'ימי הנדריקס פוטנציאלי, אבל כמה פעמים לעזאזל אפשר לשמוע את הפתיחה של“smoke on the water”? סבלנות, אנשים. הוא עושה משהו שהוא אוהב. הוא משקיע במשהו שהוא אוהב.

אל תגחכו אם בדמיונו הוא מפליג אל מרכז איצטדיון עמוס מעריצים. עד עכשיו הוא למד לבצע משימות כהלכה. עכשיו הוא לומד להתאהב בהן. בז'רגון המקצועי אנחנו מכנים זאת "מוטיבציה פנימית". בשפה אנושית יותר, הכוונה למשהו שתהיה מוכן לעשות גם אם לא ישלמו לך עליו.

כי בסופו של דבר, הקשר שלנו עם העבודה שלנו הוא סוג של מערכת יחסים, אולי הארוכה ביותר שנתנסה בה, ובדיוק כמו מערכות היחסים הרומנטיות שלנו, שיקולים חיצוניים כמו כסף ויופי יכולים להוות בונוס נעים בהתחלה, אבל רק האהבה מסייעת לנו לשמר אותן לאורך שנים.