שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ספרים לילדים שמפחדים
    רותי דואגת לאבא, לולה מפחדת מבית הספר ולומבה-לון לא חושב שיוכל להגיע לבד עד ההר. כמה חברים מהספרים שיעזרו לכם לדבר עם הילדים על הפחדים שלהם. כתבה נוספת בסדרת ספרי הילדים לשבוע הספר

    ילדים מפחדים מהרבה דברים. מאנשים לא מוכרים, מרעשים, מהחושך, מבלונים וליצנים וגם ממפלצות ומקומות חדשים. הפחדים הם חלק משלבים בהתפתחותם והם עוברים, כמובן. אבל עד שהם יעברו - איך נוכל לעזור לילדים להתמודד, להתגבר, להבין יותר את הפחד שלהם? לפניכם מספר ספרים בנושא, אשר יעזרו לכם להעלות את הנושא ויעזרו להם להרגיש שהם לא היחידים שמפחדים. 

     

    הכתבות הקודמות בסדרת ספרי ילדים לכל נושא:

     

    לילה דוב

    מה רצתה בסך הכל הילדה הקטנה שבסיפור? לישון יחד עם אבא ואמא. אבל, מה שהיה אמור להיות ליל מנוחה ושלווה הפך ללילה מפחיד ונטול שינה. והכל בגלל אבא שרצה להצחיק את בתו ואיחל לה: "לילה טוב, לילה דוב". וכדי למנוע אי-הבנות מיהר להסביר: "חה-חה-חה! סתם בדיחה".

     

    אבל הילדה הקטנה שניחנה בדימיון עשיר ומפותח כמו כל הילדים, דמיינה את הדוב המפחיד שנכנס לחדרה. לא, היא לא ראתה אותו. היא שמעה אותו משמיע קולות מפחידים שמבוגרים מכירים מלילות נטולי שינה: "חרר, פשש, חרר, פשש, פך". אלו היו הקולות שהשמיע אבא כשנחר במלוא המרץ בלילה.

     

    הרעיון המרכזי בסיפור הוא כמובן פחד של ילדים, בייחוד בלילה כשהחושך יורד. אבל, רעיון נוסף הוא "כוחה של מילה". אבא החליף את המילה "טוב" ב"דוב" ובעצם שינה רק אות אחת במילה והילדה לא הצליחה להירדם מרוב פחד.

     

    מתאים למבוגרים שחושבים שאפשר להגיד הכל ליד ילדים שממילא לא יזכרו את מה ששמעו ומי יודע אם הבינו בכלל. הסוף הטוב כולל חלוקה לדוב רע ודוב טוב (אבא) ושיתוף הילדים הקוראים בתובנה שרכשה הילדה: "ואם דוב יגיע אל בית אחר, כל ילד ידע שזה-אבא נוחר". מתאים לילדים מגיל שנתיים וחצי.

     

    • לילה דוב, מיריק שניר, איורים: כרמית גלעדי-פולארד, הקיבוץ המאוחד, 1998.

     

    סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק

    "איזה שם חמוד יש לספר הזה. הוא עושה לי טוב ושמח בלב. גם העכבר בכריכה נראה שמח ומתוק. אמא בואי ונקרא את הספר", כך קידמה נועה הקטנה את הספר.

     

    לומבה–לון, עכבר קטן וסקרן שמבקש לגלות מיהם העכברים שגרים מאחורי ההר. הוא יוצא לדרך, חושש במקצת. "מי ישמור עלי?" הוא שואל את אמא שמבטיחה לו: "הרבה דברים יפים תראה בדרך. אשמור עלייך מרחוק".

     

    אבל, מאמא-ללי מכירה את בנה הקטן ויודעת שהוא פוחד ולכן היא מוסיפה: "ואל תשכח: עכבר שקוראים לו לומבה-לין, יכול לעשות הכל". הוא מנסה וכל פעם חוזר הביתה בריצה: "פגשתי את הפחד. למה נולדתי פחדן? למה?".

     

    הילדים הזדהו במיוחד מתיאור הפחד שאחז בעכברון: " לומבה –לון נבהל, העיניים שלו נבהלו, האוזניים שלו נבהלו, אפילו הזנב התחיל לרעוד". בניסיון השלישי הוא מגיע "עד סוף ההר" ופוגש סוף סוף את העכברים כחולי הזנב, אדומי החוטם וצהובי השפם. סיפור מקסים ומלא הומור.

     

    אמא עכברה מייצגת את האמא האולטימטיבית, זאת שמשקפת את פחדי בנה, מעודדת אותו לחשוף את רגשותיו ומעודדת אותו בכך שמספרת שהיא מכירה את הפחד הזה. ואכן, מומחים בחינוך לגיל הרך מציעים להציג את ההתמודדות עם הפחד כמאבק משותף למבוגרים ולילדים. כך, על-פיהם, ידעו הילדים שההורים אינם מצפים מהם להתמודד עם הפחד לבדם. בנוסף, ההתמודדות המשותפת מספקת עיסוק משותף ומסייעת לחזק את הקשר עם הילדים.

     

    מצד שני, מקריאת הסיפור עולה בעיה שיש לתת את הדעת עליה: דברי העידוד של אמא: "עכבר שקוראים לו לומבה-לון, יכול לעשות הכול" עלולים להפחיד ילדים קטנים שמרגישים שאינם כל-יכולים וציפיות ההורים מהם - להתגבר על הפחד - אינן ריאליות. ילדים כאלה עלולים לוותר מראש או להרגיש שאינם "שווים" את אהבת הוריהם כי לא הצליחו "לעשות הכול" ולהתגבר על הפחד.

     

    • סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק, שלומית כהן-אסיף, צייר: יוסי אבולעפיה, עם עובד,2003.

     

    מפלצות המחמד שלי

    מומחים לגיל הרך ממליצים להשתמש בהומור כדי לנטרל פחדים של ילדים וזה מה שעושה מיכאל דק בספרו הראשון לילדים. ההומור מתייחס כמובן למפלצות שרובן לא יוצלחיות, מאוד אנושיות ומעוררות הזדהות.

     

    הספר המלא דימיון פרוע, כתוב בשפה עשירה, חרוזים שובבים ומשחקי–לשון, שחלקם מיועד לקוראים המבוגרים ("כתבנו מוסר שזהו דור חדש של מפלצות שנולד עם כפית של גלידה בפה" או "כעס הוא ידידו של האדם. של המפלצת גם. אפילו לכלב שלי קוראים עצבן").

     

    דק עורך ספירת מלאי של כל סוגי המפלצות הקיימות, מפלצות "שמשום מה" מזכירות תכונות אנוש מוכרות וידועות. למשל: המפלצת שמתחילה דברים ולא מצליחה לסיים אותם. מפלצת הקצפת שאוהבת רק מתוקים. המפלצת השכחנית וזאת שכל הזמן כועסת ורוגזת.

     

    בסוף הספר מזמין דק את הילדים להמציא מפלצות נוספות: "אני מכיר עוד מספר רב של מפלצות ואני בטוח שגם אתם מכירים כאלה. כל מה שצריך זה להסתכל סביב ולראות". מומלץ ביותר להורים ולילדים גדולים, החל מגיל ארבע.

     

    • מפלצות המחמד שלי, מיכאל דק, איורים: ילנה אל, הוצאת אחיאסף, 2006.

     

    אל תדאגי רותי

    אם מישהו מכם, קוראים נכבדים, רצה לדעת למה אני אוהבת כל כך ילדים וספרי ילדים. אחת התשובות היא הספר "אל תדאגי רותי". כשקראתי את הסיפור, לא ידעתי להחליט האם הספר מכוון לילדים או להוריהם. כנראה שלשניהם יחד.

     

    הפחד הנורא מכל של הורים הוא שיקרה דבר נורא לילדים שלהם. לכן, כאמא דאגנית ובעלת דימיון עשיר ביותר, אהבתי כל כך את הסיפור וכמובן שהזדהיתי עם הדאגה של רותי. אבל לא רק בגלל ההזדהות אהבתי את הסיפור. גם משום שהילדים הקטנים המתוארים בסיפור כל כך תמימים, מתוקים ומלאי המצאות כרימון: "אבא שלך לא יבוא. יש בדרך מכשפה והיא תכשיף אותו".

     

    ורותי – רותי ילדה אמיצה מאוד שדואגת ופוחדת ובמקביל מתמודדת עם השאלות והתהיות של הילדים שהן כשלעצמן יכולות לגרום לרותי "להשתגע" מדאגה לאבא. האם אבא יגיע ויביא לרותי את ארוחת העשר, כמו שהבטיח לה?

     

    ואולי לא יבוא, כי כל מיני יצורים מפחידים יפריעו לו בדרכו: מכשפה, ענק נורא, שודד-ים וכלב גדול. כשאבא מגיע סוף סוף, מקיפים אותו הילדים ושואלים אותו האם פגש את כל היצורים המפחידים שהעלו בדימיונם.

     

    אבא עונה להם איך התגבר על כל המכשולים ותשובותיו הן בדיוק כמו שרותי אמרה שיעשה: על הכלב הגדול אפשר להתגבר בעזרת שריקה מיוחדת. שודדי הים יעלמו משום שאבא הורה להם להביט אחורה ואז ברח. ועל המכשפה התגבר אבא באמצעות הליכה עם רגל אחת על הכביש ורגל שנייה על המדרכה. זה כידוע מתכון בדוק למניעת "היכשפות".

     

    האיורים של הילה חבקין כל כך מתאימים לרוח הסיפור ומשלבים נפלא בין דימיון ומציאות, כמו באיור שבו רואים חבורת שודדי ים הולכת בתוך אזור שיכול להיות שכונה מצויה בארץ. לילדים החל מגיל הגן.

     

    • אל תדאגי רותי, דויד גרוסמן, איירה: הילה חבקין, עם עובד, 1999 .

     

    אני בהחלט קטנה מדי לבית הספר

    לולה, אחותו של צ'רלי, לא רוצה ללכת לבית-הספר. היא פוחדת. היא חוששת ללכת לבית הספר ולהיות לבדה, בלי חברים. היא גם פוחדת שלא תדע לעמוד באתגר של לימוד קריאה, כתיבה וחשבון.

     

    ילדים פוחדים מהרבה דברים. אחד מהם הוא פחד משינויים וממעברים. אבל לולה לא מגלה לצ'רלי מה באמת היא חשה נוכח העובדה שהיא הולכת לכיתה א'. צ'רלי שמופיע כאן בתפקיד האח הדאגן מנסה להוכיח לה כמה תפסיד אם לא תלך לבית הספר: "את לא רוצה לקרוא מילים? אם תדעי לקרוא מלים תוכלי לקרוא בעצמך את כל הספרים שלך ולהבין הודעות סודיות בפתקים על המקרר".

     

    לולה החכמה יודעת לענות לכל שאלה ו"קרב המילים" בין האחים מרתק ומצחיק מאוד. המרצע יוצא מן השק כשלולה מספרת על חברה הדמיוני – "סנוליק באמת טיפ-טיפונת פוחד להיות בבית ספר לבד".

     

    הסוף, כמובן טוב ולולה הולכת לבית הספר ומכירה חברים חדשים. ספר חכם, מצחיק ומלא אמפטיה לפחדים של ילדים. הוא גם כתוב וערוך בצורה יוצאת דופן ומעניינת: השורות מתעקלות, מתעקמות, מתעגלות והאותיות גדולות-קטנות, נמוכות-גבוהות.

     

    • אני בהחלט קטנה מדי לבית הספר בכיכוב צ'רלי ולולה, כתבה ואיירה לורן ציילד, מאנגלית :אבירמה גולן, הוצאת דניאלה די-נור, 2005.  

     

    ארץ יצורי הפלא

    תילי תילים של פרשנויות וביקורות נכתבו על הספר הקלסי הזה שכתב ואייר מוריס סנדק, שהיה גם מעצב תפאורה ותלבושות לתיאטרון. את העלילה אפשר לשייך לז'אנר ספרי מסע לילדים. גם כאן קיימת התבנית הבסיסית המאפיינת ז'אנר זה - בהתחלה הסיפור מתרחש בבית הבטוח והמוכר. אחר כך מתחולל אירוע משמעותי, משבר שבעקבותיו עוזב הגיבור את עולמן ויוצא לעולם הגדול, החדש ומלא ההרפתקאות. הוא עובר שינוי פנימי וחוזר הביתה ילד אחר, שונה ומחוזק יותר.

     

    לאיורים מקום מרכזי בסיפור. אחת הפרשנות לעלילה אומרת שקריאת הסיפור טומנת בחובה הזדמנות או אפשרות לקורא, לעבור חוויה דומה לזו שעובר מקס וזאת, באמצעות הדינמיקה בין האיורים לטקסט.

     

    האיורים מסמלים את עולם הדמיון והפנטזיה והטקסט את העולם האמיתי. המרווח שבין העולם הפנימי לחיצוני הוא המקום בו מפתח הילד את "האני" האמיתי שלו. ואכן, כשמעיינים בעלילה רואים שכאשר מקס נמצא עמוק בעולמו הדמיוני, מועצמים האיורים ובהדרגה, תופסים את מלוא גודל הדף והטקסט נעלם. כשחוזר מקס למציאות, קטנים האיורים בהדרגה והטקסט שב ותופס נפח גדול יותר.

     

    פרשנות אחרת מתייחסת למקס כפורץ מסגרות וגבולות פיזיים ורגשיים. תחילתו של הסיפור הוא בעונש שקיבל מקס על שחצה את גבולות השיח המקובלים בין ילדים למבוגרים. במילים אחרות –התחצף לאימו.

     

    המעבר לארץ יצורי הפרא מתחיל בחדר שלו שמשנה צורה והופך ליער סבוך, ים גדול וסירת מפרש פרטית רק בשביל מקס. גם בהמשך, בארץ יצורי הפרא, ממשיך מקס לנתץ גבולות כשהוא הופך מילד למבוגר רב השפעה שמציב גבולות וסייגים ליצורים וגם מרשה להם להשתולל.

     

    כשהוא מחליט לחזור לעולם האמיתי הוא שוב מציב גבולות ליצורים ואומר "לא" תקיף והחלטי כשהם מתחננים בפניו שישאר איתם. החדר שלו, שבתחילת הסיפור היה סוג של כלא, הפך, עם חזרתו לעולם האמיתי, מוכר ובטוח, כזה שארוחת הערב שנמנעה ממנו כעונש, נמצאת עכשיו בתוכו.

     

    לא כל הילדים אהבו את האיורים הקודרים משהו והמפחידים. ילדים אחרים הגיבו ואמרו שמקס אמיץ מאוד והם לא מבינים איך לא פחד מהמפלצות "המגעילות האלה". בסוף הסיפור הפכו המפלצות ליצורים "חמודים מרוב שהם מכוערים".

     

    ספר עטור שבחים ופרסים בינלאומיים, לילדים מגיל שלוש. מדיווחי הורים עולה שילדים בסביבות גיל שנתיים פחדו מאוד מהאיורים. מעט ילדים בגילאים אלו התעניינו במסופר ולא נרתעו.

     

    • ארץ יצורי הפרא, כתב וצייר: מוריס סנדק, הוצאת כתר, 1992.

     

    אורלי נעמה אלקריב - מידענית (M.A), מייסדת ומנהלת "דרך המילים " - מרכז נעמה למידע חברתי, המפיצה מידע להורים, משפחות, גני ילדים ומרכזי-הורות. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ספרים לילדים שמפחדים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים