בימים אלו מתקיים הליך שמיעת ההתנגדויות לתכנית המתאר המחוזית למטרופולין באר שבע. תושבים בכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב וארגונים שונים, ביניהם 'במקום',
ה'מועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים', ה'אגודה לזכויות האזרח' ו'המרכז
הערבי לתכנון אלטרנטיבי', הציגו את עיקרי התנגדויותיהם בפני חוקרת שמונתה לבחון את הנושא ולגבש המלצות למועצה הארצית לתכנון ולבנייה. הארגונים והתושבים היו מאוחדים בקריאה להכיר בכפרים הבלתי מוכרים – כפרים שמתקיימים כיישובים לכל דבר מזה עשרות, אם לא מאות שנים.
המטרה המרכזית אשר לשמה הוכנה התכנית, הייתה הסדרת ההתיישבות הבדואית. מוסדות התכנון אף התחייבו בפני בג"ץ ביולי 2001, שהמתכננים יתמקדו במטרה זו, וכי צורת ההתיישבות הכפרית תיבחן כאחד הפתרונות ליישובם של התושבים בכפרים הלא מוכרים. דבר זה לא נעשה במסגרת התכנית בסופו של דבר. חוץ משני כפרים, התכנית אינה מציעה פתרון הנותן מענה למנדט שקיבלה לידה, ולאחר אישור התכנית יוותרו עדיין כ-50 אלף תושבים בדואים – כ-70% מתושבי הכפרים– מחוץ להסדר התכנוני.
כיתת לימוד באוהל
על פי קריטריונים להגדרת יישוב של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יישוב הינו מקום המאוכלס בקביעות, מתגוררים בו לפחות 40 בוגרים, יש בו מינהל עצמי, הוא אינו נמצא בתחום המוניציפלי של יישוב אחר, ומוסדות התכנון אישרו את הקמתו. הכפרים הבדואים שעדיין לא קיבלו הכרה עונים על אמות מידה אלה, פרט לנושאים התלויים ברשויות המדינה – כגון הכרה ביישוב.
הכפר הבדואי הקטן ביותר בנגב מונה כ-400 תושבים, בעוד היישוב היהודי הקטן ביותר מונה רק 50 איש, ומספר התושבים הממוצע עומד על 1,740 בכפרים הבדואים הלא מוכרים ועל 300 תושבים ביישובים הכפריים היהודים. כל אחד מבין 36 הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב עומד בקריטריונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה להגדרת יישוב, אך רק 10 כפרים בדואים זכו להכרה עד היום. זאת, בעוד כל אחד מהיישובים הכפריים היהודים בנגב הוא יישוב מוכר.
אי ההכרה בכפרים הבדואים גורמת לכך שלא ניתן לאשר עבורם תוכניות מתאר בהתאם לחוק. התוצאה היא אי מתן היתרים לבנייה, ותושבים שחיים תחת איום מתמיד של הריסת בתיהם. במצב הנוכחי, נמנעת מעשרות אלפי תושבים הזכות לקורת גג, מערכות תשתית בסיסיות כגון מים זורמים וחשמל, וגם שירותי ציבור ביישוביהם כגון מוסדות חינוך ובריאות.
לצד התמונה העגומה הזו, יש לזכור כי היקף הבעיה לא גדול כפי שהוא לעתים נתפס: האוכלוסיה הבדואית בכפרים הלא מוכרים יושבת על 2.7 אחוזים בלבד משטח הנגב. 240,000 דונם משטח זה, או 70% משטח הכפרים הלא מוכרים, מרכיבים את תביעות הבעלות על הקרקע של תושבי אותם כפרים.
בכפרים הלא-מוכרים מתגוררים בני ובנות דור שני לחיים בתנאים לא תנאים, והם מעוניינים למצוא פתרונות ממשיים למציאות החיים הכפרים, כדי שדור העתיד לא ימשיך למצוא את עצמו באותו מצב.
המדינה, מצידה, מבינה כיום שלא ניתן להמשיך ולהתעלם מצרכיהם של הבדואים ומשאיפותיהם, וכי מדיניות של אי עשייה או של ריכוז האוכלוסייה במספר מצומצם של יישובים אין בה כדי לפתור את הבעיה.
אנו עומדים בפני הזדמנות היסטורית בכל הקשור לסוגיית הכפרים הבדואים הלא מוכרים – לראיה, מאמצי המערכת הממסדית לקדם פתרונות בתחום. למרבה הצער, תוכנית המתאר המחוזית למטרופולין באר שבע, שהייתה אמורה לספק פתרונות מהותיים לסוגייה זו, תכנית אשר תקוות רבות נתלו בה, לא רק שאינה עונה על צרכי האוכלוסייה הבדואית, היא אף מתעלמת מקיומם של כפרים העונים למעשה על כל הקריטריונים של ישוב קיים ומתפקד. יש לתקן את התכנית תיקונים מרחיקי לכת בכדי שתצדיק את המנדט שניתן לה ותעמוד בהבטחה שנתנו מוסדות התכנון בפני בג"ץ.
נילי ברוך היא מתכננת ערים בעמותת 'במקום – מתכננים למען זכויות תכנון'.
גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il
ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
לקריאות נוספות לסדר:
"בשקל אחד?"
"אל תגמדו אותי"
"היום הבינלאומי להזדהות עם קורבנות עינויים"
"שום דבר עלינו בלעדינו - על אנשים ומוגבלות"
"סתם עוד רצח שכזה"
