צעקתי לעבר המערה ואיש במדבר לא הזדעזע
כשיצאנו מהראיון בסוכנות היהודית שאלתי את יעל איפה טעינו. לרוב כשאנחנו מזהים מבוכה, אנחנו שמים את הנושא על השולחן. ברוב המקרים דיבור פתוח וישיר על מצבנו החריג מנקה את פרשנויות השווא. הפעם אי אפשר היה לפתוח. החלטתי לרדת למדבר יהודה לכמה שעות, להיפרד מעוד חלום שלי
עפר, גרוש פלוס המתקרב לגיל 60, התחתן עם יעל, החברה הטובה ביותר של בתו תמר. יש להם יחד שתי ילדות קטנטנות. הוא מתאר את חייו בצומת מורכב זה: האבהות החדשה והישנה, הסבאות, ההורים הקשישים.
מיד כשהתיישבנו לראיון משותף, על הכסאות במשרדי הסוכנות היהודית, הרגשתי שהמראיינת לא מסוגלת להתמודד עם מה שהיא רואה. לא היתה מסוגלת לשאת את "התופעה החריגה", התמונות שעוברות לה בראש הורגות אותה. פריחה אדמומית קלה התחילה לבצבץ לה בצוואר. את המראיינת האחרת פער הגילים רק סיקרן ולא השפיע על ניהול השיחה איתנו.
בדרך כלל כשאנחנו מזהים מבוכה, אנחנו שמים את הנושא על השולחן. ברוב המקרים דיבור פתוח וישיר על החריגוּת משנה את האווירה ומנקה את פרשנויות השווא. הפעם אי אפשר היה לפתוח. הגשתי את מועמדותי להיות שליח הסוכנות היהודית אצל קהילה יהודית במדינה דוברת אנגלית.
באתי לראיון בטוח ונינוח. רציתי להיות שליח, עוד מתקופת שהותי בארה"ב אני יודע שזה תפקיד אתגרי וחשוב מאין כמוהו. אני יודע שזהו סוג של תפקיד שתפור עלי, שאצליח, שהניסיון הרב-תחומי שלי יהיה לי לעזר רב. אני יודע גם שאשתי יעל, הצעירה ממני ב-23 שנה, תהיה ערך מוסף אדיר להצלחתנו בקהילה. המראיינת לא חשבה כך, היא לא היתה מסוגלת להסתיר את התיעוב שלה מאיתנו. זוג מועמדים הומואים היה מן הסתם מחסל אותה בתוך שניות. המראיינת השנייה היתה רגישה וסחבה את הראיון על גבה.
יעל אמרה שנפלנו בשאלת "מהו הבית היהודי שלכם?"
כשיצאנו שאלתי את יעל איפה טעינו. יעל אמרה שנפלנו בשאלת "מהו הבית היהודי שלכם?" אנחנו מקפידים להדליק נרות בחנוכה, מספרים את סיפורי התנ"ך, שומעים בגעגועים מוזיקה ישראלית איכותית, משתדלים לדבר עברית נכונה ומקיימים עוד הרבה מאוד התנהגויות בלתי מוּדעות שמצטרפות למכלול הבית היהודי שלנו (יעל אפילו מנשקת מזוזה בכל כניסה ויציאה מהבית).
אני לא מסכים עם יעל, אני משוכנע שגילי "המופלג" והעזר-כנגדי שנראית צעירה לגילה היו בלתי נסבלים לגברת המרובעת. "מדוע לא תלך לעבוד במשרד החוץ" המליצה בפני, כאילו לשכנע את עצמה למה לא. יצאנו מבית הסוכנות מסכמים שהכי נכון לחכות ולראות מה יילד יום, אסור לנו להיות פסימיים. אני עדיין מדמיין את השיחה שהתנהלה בין שתי המראיינות אחרי לכתנו.
עד לפני עשור מעולם לא נכשלתי בראיון
במצבים כאלה, למדתי להיות מציאותי עד כאב. אני משלם מחיר על כך שאינני מצליח להציף את יכולותיי ואת כשרונותיי האמיתיים בראיון. בשני צדדיו של השולחן ברור שאצליח בתפקיד, אבל משהו חוסם. עד לפני עשור מעולם לא נכשלתי בראיון. אני מנסה שלא לחפש תירוצי סרק לעובדה המכאיבה שאני לא מתקבל למקומות עבודה. אני חייב למצוא תעסוקה שאיננה תלוית גיל ולא פוחד עדיין להגיש את עצמי למועמדות לתפקידי צעירים.
זה היה יום שקט ובהיר בירושלים. החלטתי לרדת למדבר יהודה לכמה שעות. להיפרד בשקט מעוד תפקיד, אולי לצרוח בנחל ולהמתין להד הטוב, היחיד שיענה לי בימים האלה. כעבור פחות משעה מצאתי את עצמי על מדרונות ואדי קלט (נחל פרת), מחפש את עוסמאן, רועה צאן חכם, שמבין בבני אדם, במזג אוויר, בשפת הכבשים ובשתיקתן. בפעם האחרונה שפגשתי אותו הוא רקד בגשם. אמר "לא צריך יהיה לחפש אוכל לכבשים". אבל ביום זה המדבר יבש ואני לא מוצא את עוסמאן. אילו היה באזור היה רואה אותי ומוצא דרך להתחבר אלי. ישבתי על סלע ושמעתי רק את השריקה הטורדנית שלי באוזן.
בסלע המוצל שבצידו האחר של הנחל חצוב המנזר ובו מתגורר לבדו הדייר השני של הנחל. אנפורי חי במנזר העתיק, מתחזק אותו וחולם לראות יום אחד את חריטון, הקדוש שהיה מתהלך, לפני 1,700 שנה, ערום במדבר ומבקש מחילה מהאלוהים. קראתי לו שוב ושוב, משחק עם ההד, מקווה שמישהו מהשניים ישתיק אותי. שרקתי - ורק ההד. גם כשמשכתי אחר כך בפעמון המאולתר שבשער המנזר והמתנתי שיגיע, איש לא ענה. איש לא בא. המנזר היה שרוי בשתיקה טחובה. הקור בצידו הדרומי של הנחל מקפיא. פעם אנפורי סיפר לי שאלוהים נענה לתפילותיו של חריטון וצימח לו שיער שכיסה את גופו עד כפות הרגלים שיגן עליו מחמת הקור. כשראה שאני ספקן, הוציא מאחת המגירות ציור והראה לי בחרדת קודש את הקדוש לבוש בשיערו. שש שנים היה צריך לעשות את כל מה שהורו לו מהסניף הראשי של הכנסיה בירושלים. בלי לחשוב, בצייתנות, לבדוק את עצמו וכל הזמן לבקש מחילה מהאלוהים . שש שנים. ורק אחרי שנשמתו נוקתה, היה ראוי להישלח לכאן בהכנעה, להיות שנים לבדו בנחל. "צריך הרבה סבלנות", אמר לי, מילותיו מהדהדות בי ביחד עם החיוך הטוב שלו.
הרבה נזירים נרצחו במדבר יהודה, מטיילים לא מעטים פגשו שם את הצדדים המכוערים של הנוף הפסטורלי. הרגשתי שזה הזמן לחזור הביתה. אולי התחושה שאינני רצוי גרמה לי אי נוחות. אנשי הנחל אינם זקוקים זה לזה, אבל עצם קיומם בסביבה מרגיע. הם יודעים להעריך נכונה האחד את נוכחותו של האחר שם בוואדי. אני אורח מזדמן ופולשני, נוכחותי מטלטלת. הם שם, בין השאר, בשביל שלא לפגוש באורחים כמוני.
שלחתי אל המדבר צעקת 'סאמק! אדירה
הבנתי שאנפורי לא יכין לי את חליטת הצמחים המשובחת שלו. שלחתי אל המדבר צעקת 'סאמק! אדירה, ועוד לפני שההד חזר אלי בזלזול, התחלתי לטפס לעבר מכוניתי שחנתה על השביל למעלה. מידי כמה דקות עצרתי לסדר את הדופק ולהקשיב למדבר. התיפוף הסדיר שאני שומע בתוך השקט המדברי הוא פעימות ליבי. אני שומע גם צלצול פעמוני כבשים, מוצא את המכונית מוקפת בעשרות כבשים וילד בדואי, בנו של עוסמאן, מסתכל בסקרנות דרך חלונות המכונית פנימה. הצעתי לו לשתות איתי קפה ליד העץ, המכונית בטווח ראייה.
עוסמאן בא בסערה. כשראה אותי נרגע. דאג לילד. בירך אותי בכמה עשרות ברכות. איחלתי לו גשם. הוא השתתק. הדליק במיומנות מדורה. טלפנתי ליעל שאני מאחר. אמרה שדאגה. שתקנו. גם עם עוסמאן שתקנו. הילד שתק גם הוא. בסוף הוא אמר לי שהוא מודה לאלוהים על כל יום נוסף שהוא שורד, שכבר שחט חצי עדר ושחייב לרדת גשם.
הפרקים הקודמים:
