גן העדן האבוד

"שבע דקות בגן עדן", סרטו של עמרי גבעון שזכה בפרס הסרט המצטיין בפסטיבל חיפה 2008, עוסק באחד הנושאים המרכזיים בקולנוע הישראלי היום - התמודדות עם חוויה טראומטית.

אלא שלהבדיל מ"כיפור", "ואלס עם באשיר" או "לבנון", שעסקו בהתמודדות האישית של יוצריהם עם הטראומה שחוו בשדות הקרב (ובתוך כך אמרו משהו על תפקידו של הקולנוע בהקשר זה) - סרטו של גבעון חוזר לימי האינתיפאדה השנייה ולטראומה של שורדי פיגועי ההתאבדות.

מעניין אגב כך להשוות בין "שבע דקות" לבין "ימים קפואים" של דני לרנר (שזכה אף הוא בפסטיבל חיפה), שהעמיד במרכזו טראומה זהה. כמוהו, גם המבנה הנרטיבי של סרט זה מטשטש בין זמנים וגבולות של מציאות ותודעה הקורסות זו אל תוך זו, ומאופיין בחזרתיות ומעגליות. זהו הביטוי האסתטי למהותה של החוויה הטראומטית, ושל הצורך של חווה הטראומה לעבד את האירוע, לחזור ולעסוק בו באופן כפייתי, ובתוך כך להגיע אל הריק שנמצא בלב לבה של החוויה.

גיבורת "שבע דקות" היא אישה ירושלמית צעירה (ריימונד אמסלם) שאיבדה את בן זוגה בפיגוע התאבדות באוטובוס, שבו היא עצמה נפצעה קשה. שרשרת שנשלחת אליה באופן אנונימי מובילה אותה למסע בעקבות ההתרחשות הנוראה שריסקה את חייה לרסיסים, כשבמקביל היא פוגשת בגבר צעיר (אלדד פריבס), שהקשר שלו לאירוע הטראומטי עתיד להתברר.

פוסט-טראומה ותו לא

הבעיה העיקרית של הסרט - שכוונותיו, אחרי הכל, הינן טובות - היא דלותה של הדמות המרכזית בו. אמסלם היא שחקנית בעלת נוכחות, ללא ספק, אך מה שנדרש ממנה כאן הוא בעיקר להצעיף עיניים ולאטום מבע, כך שמידת העניין שדמותה מעוררת הולכת ופוחתת בהדרגה. להבדיל מ"ימים קפואים", שהפך את החוויה הטראומטית של הגיבורה בו לבסיס של דרמת מתח פסיכולוגית שהעירה על מציאות אקטואלית של אימה קיומית, "שבע דקות" נדמה יותר כמו פוזה ריקה. מה, בעצם, הוא מבקש להגיד, מעבר לעובדה שהגיבורה היא פוסט-טראומטית?

אמסלם ב"שבע דקות בגן עדן". מתבלטת לטובה (צילום: עמית ברלוביץ)

נכון, אחד ההיבטים המרכזיים בסרט נוגע לתחושת האשמה של האישה הצעירה. היא שרדה, בעוד בן זוגה - שהסרט מצביע על משבר ביחסים ביניהם ערב חתונתם - נותר שרוי בתרדמת, והסרט נפתח עם מותו. אבל במקום לעסוק ברצינות בסוגיה הזו, מנסח גבעון, שגם כתב את התסריט, תפנית עלילתית מפתיעה ומניפולטיבית בנוסח סרטי מ. נייט שמאלן ("החוש השישי"), שבאה ומציעה לגיבורה המתייסרת גאולה פתאומית.

אבל גם הגאולה הזו - שהחיפוש אחריה מאפיין לא מעט סרטים ישראליים מהזמן האחרון (ע"ע "ללכת על המים", "שנת אפס" ו"מחילות") - היא לא יותר מהתחכמות שמדרדרת את הסרט אל תהומות המטפיזיקה בגרוש. איזו התקשקשות סביב נשמות לא שלמות המגיעות אל שערי גן עדן וזוכות על כן להזדמנות שניה מצד

בורא עולם. הבחירה בכיוון הזה אינה מייצרת טיעון רציני, והופכת את עיסוקו של הסרט בנושאים עדכניים, טעונים וחשובים - טראומה, אשמה וגאולה - לשטחי ונטול פואנטה.

גבעון, שגם כתב וביים את דרמת הטלוויזיה "עמק החלומות", הוא ללא ספק במאי בעל כישרון. כמה מהסצנות כאן, כמו מסיבת פורים מסויטת או שחזור פיגוע ההתאבדות באוטובוס, מרשימות באפקטיביות שלהן. אמסלם עצמה מתגלה פה כאחת השחקניות הבולטות בקולנוע הישראלי, ונוכחותה, לעיתים לגמרי לבדה בסצנה, לכל אורך 90 וכמה דקותיו של הסרט היא ממעלותיו. חבל על כן, ש"שבע דקות בגן עדן" אינו מצטבר לכלל חוויה רגשית ואסתטית בעלת משמעות, כי פוטנציאל בהחלט היה כאן.