שפרעם: כשחתן וכלה מפנטזים על גלידה וניל

בגבעות של שפרעם יש עתיקות מימי העות'מאנים והיא נחשבת לגן עדן של בגדי חתן-כלה. בנוסף, על פי המסורת שכן כאן בית הסנהדרין היהודי, ולגלידרייה המפורסמת בעיר יש סגולות רפואיות. יוסי יובל ממשיך לטייל ביישובים הערביים, פרק 13

יוסי יובלפורסם: 01.10.10 , 09:52

• מספר תושבים: כ-33 אלף (כ-60% מוסלמים, 25% נוצרים והיתר דרוזים).

• צפיפות: כ-1,800 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)

• מעמד מוניציפלי: עירייה

• אחוז הזכאים לבגרות: כ-45% (דומה לממוצע הארצי).

• השכר הממוצע: כ-4,400 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).

• גישה: מכביש 70 פונים מזרח לכביש 781 ואז פונים מיד לכיוון דרום-מערב בכביש 500.

• טריוויה: לשפרעם היסטוריה ארוכה המגיעה ככל הנראה עד לתקופה הכנענית. שמה של העיר הוא בצמד המילים העברי שפר-עם, או "שופר עם", לפי גרסא אחרת. הערבים מכנים אותה שפא-עמרו (הבראת עמרו) על שם המצביא עמרו אבן אלעאס שכבש את האזור, שתה ממימיה והבריא (לפי גרסא אחרת דאהר אל-עמר הוא זה שהבריא).

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

"כדאי לך לבקר בטיילת ואחר כך לראות סרט בקולנוע שלנו", ייעצה לי מהא באבא, המוכרת בחנות של Fox בכניסה לשפרעם.

"יש לכם טיילת, וקולנוע?" השתאיתי.

"לא", השיבה מהא, וארבע המוכרות בחנות פרצו בצחוק מתגלגל. מהא, יחד עם מרים טברי (מנהלת הסניף), עפאף ארמלי (בת דודה של זאהי) ואיבתסאם סליבא, עובדות בחנות החדשה זה קרוב לשנה, וגאות מאוד בהצלחתה ובלקוחות הרבים המגיעים מהקריות ומחיפה בזכות השירות המסור.

מימין לשמאל: מהא, איבתסאם, מרים ועפאף בחנות (צילומים: יוסי יובל)

"כמות הגברים שהם חברי מועדון עולה על זה של הבנות", סיפרו ארבעתן, כשלקוחה נכנסה לחנות וביקשה להחליף פריט ביגוד. "זה מהקולקציה אל-ג'דידה?" שאלה מהא, במשפט שאפשר לומר כמותו רק בעברית. "אל-ג'-ד-י-ד-ה", השיבה לה מרים, מחקה את ההגייה השפרעמית. "הם אומרים את המילים ארוך, כאילו שיש להם זמן", הסבירה מרים, נצרתית בעצמה.

ההמנון הלאומי

בקצב הסמבה

כתבי ynet

העיר הצפונית עברה לדום בתקופת המונדיאל: 80 אחוז מתושביה אהדו את נבחרת ברזיל, שאף זכתה לשיר מיוחד. צפו גם באלה שפנו למראדונה בבקשה מיוחדת

שפרעם עברה לקצב הסמבה

לקוח מביר אל-מכסור נכנס לחנות, ונעצר נבוך מול מדף החולצות הוורודות עם ההדפסים של "מיס פיגי".

"האם אתה קונה כאן הרבה", שאלתי.

"כל הכפר קונה כאן בגדים", השיב.

"אז מה, כל הכפר לובש את אותה החולצה", הקשיתי.

"מסתדרים", הוא חייך.

"אצלנו האמא מתערבת פחות מאצלכם"

אצל הנשים לעומת זאת, תקלות מסוג זה עלולות להיות יותר מביכות, בייחוד כשמדובר בשמלות ערב, או כפי שניסח זאת צאלח ואקים: "אצלנו במגזר כולם מכירים את כולם, ואם מישהי נכנסת לאירוע ורואה את השכנה שלה באותה השמלה - נהיה לה חרארה".

צאלח הוא בעליה של חנות "סטאדיום" לשמלות ערב ולבגדי חתן וכלה שמעבר לכביש. כדי להימנע מטעויות מביכות מן הסוג שלעיל הוא רוכש את הבגדים רק ממעצבים בחו"ל, ומקפיד להחזיק בחנות רק פריט בודד מכל דגם ועוקב אחרי המתחרים, כדי לוודא שאינם קונים מאותם מעצבים.

נוף שפרעמי: הכנסיה הקתולית והמסגד המרכזי ב"שכונה הישנה"

"מי מגיע לבחור בגדים לחתן", שאלתי.

"בדרך כלל החתן עצמו, ולפעמים הכלה", השיב צאלח. "אצלנו האמא מתערבת פחות מאצלכם, למרות שכבר היה מקרה שבו הגיעו החתן, הכלה, האבא של החתן וגם האבא של הכלה. החתן לא הסכים לקנות את החליפה עד שאמא שלו הגיעה לחנות, למרות שהם שלחו לה תמונות בסלולר".

נפרדתי מהבגדים והמשכתי בכביש הראשי במעלה הגבעה, והופתעתי מכמות שלטי חוצות המפרסמים סלונים לשמלות כלה. "גבר, תתחתן חכם!" ייעץ שלט אחד שפירסם חנות לבגדי חתן. איני בטוח אם "הקרבה המשולשת" לכפרים בצפון - כפי שהגדיר אותה צאלח - לחיפה ולנצרת, הופכים את שפרעם לאטרקטיבית כל כך למוצרי חתן-כלה, אבל הנעים בשביליה מקבלים תחושה שכל הכפר הוא פרסומת אחת גדולה לחתונה.

הזמנה לחתונה

אם אתם מחפשים קאדי, כומר או אפילו רב, הגעתם למקום הנכון. במעלה הגבעה, בלב השכונה הישנה, מביטים זה בזה צריח המסגד המרכזי של השכונה וצריח הכנסייה הקתולית. לא רחוק מהם ממוקם בית הכנסת של שפרעם, שמבנהו המקורי מתוארך למאה ה-17 או ה-18 (תלוי את מי שואלים), וניצב במקום בו עמדה, לפי המסורת, הסנהדרין כמעט אלפיים שנים קודם לכן.

נג'לה ג'עפרי והבת. שומרות בנאמנות על מפתחות הסנהדרין הישנה

בית הכנסת נעול ומוברח, אבל אל חשש: משפחת ג'עפרי, שמתגוררת בבית הסמוך, שומרת על המקום ומחזיקה בצרור המפתחות. אפילו כשאב המשפחה נמצא בתפילת יום השישי, כפי שהיה כשהגעתי למקום, אחד מבני המשפחה האחרים ישמח לפתוח לבאים את המקום. במקרה שלי, היה זה נזאר בן ה-13, שהחל רק יום קודם לכן את שנת הלימודים בכיתה ח'. איך הגיעו המפתחות לידי המשפחה, שאלתי אותו שעה שסובב את המפתח בחור המנעול ונאבק עם לשון הבריח הישנה.

נזאר ג'עפרי פותח למעני את בית הכנסת הישן

"פעם זו הייתה שכונה של יהודים", הסביר ופניו הרצינו. "פעם, מזמן, לפני מאה שנים אולי. כשהם הלכו, הם נתנו את המפתח לסבא והוא נתן אותו לאבא". נזאר צעד פנימה ואני אחריו. הוא הצביע על ארון הקודש והסביר: "אלתורה". אחר כך פתח למעני את הארון הריק ואז סגר אותו, והסיט את הפרוכת ביראת קדושה.

על קייטרינג לחתונה תוכלו בוודאי לסגור עם אחת מהמסעדות הרבות בכפר המוכרות היטב בסביבה, אך את הקינוחים תרכשו ללא ספק בגלידת שפרעם, המובילה מסוגה בכפר מאז ראשית שנות ה-50. אמנם תוכלו למצוא במקום מבחר טעמים איטלקיים, אך כל הלקוחות שנכנסו למקום בשעה שביליתי בו התעקשו על הטעם המקורי: תערובת הווניל-לימון-פיסטוק בתוספת מוסתקא, שרף עצים המגיע מאיי יוון, שסגולותיו הרפואיות התפרסמו בעולם הערבי, ועלותו 900 שקל לקילו.

זיאד משעל ולקוח ב"גלידת שפרעם"

הכל החל בבוקר חם במיוחד לפני יותר מ-60 שנים, אז נכנסה סבתא ודיעה משעל למטבח המשפחתי והכריזה: אנחנו הולכים לעשות גלידה. במציאות אולי לא אירעו כך הדברים במדויק, אך אליאס משעל, הבן של ודיעה, עדיין זוכר את הימים שבהם הייתה אמו מבשלת את תערובת חלב העזים על פי המתכון המיוחד שלה, והוא היה נוסע להביא בלוקים של קרח כדי להפוך את התבשיל לגלידה. היום כבר לא מייצרים את הגלידה מחלב עיזים, ולמשפחה יש חדר מכונות משוכלל הנשמר בטמפרטורה של 16 מעלות ומכיל מכונות איטלקיות מבריקות המפסטרות, מערבלות ומקררות את המעדן.

אליאס בחדר המכונות החדש. זוכר ימים בהם היה מביא קרח מחוץ לכפר

"רק ב-58' התחלנו להשתמש בחשמל", התוודה בפניי אליאס. "עד אז היינו עובדים יום שלם כדי לייצר עשר קילו גלידה, והיום אנחנו עושים כמה מאות - בכמה שעות", סיכם, והניח לפני גביע קטן ומתוק. מאז מותה של ודיעה, מנהלים את העסק המצליח בניה אליאס וסאמי. בן וג'רי - מאחוריכם.

אז מה עוד נשאר? אולם. עת'מאן, בנו של דאהר אלעמר, שליט הגליל במאה ה-18, בנה אחד כזה בשבילכם על הגבעה הדרומית של השכונה הישנה. הכניסה למקום אמנם קשה ומצריכה בדרך כלל את עזרת העירייה, אבל בני נוער עוברי אורח ישמחו להוביל אתכם פנימה בדרך-לא-דרך. "אתה יודע לקפוץ?", שאלו אותי. כשעניתי בחיוב הורו לבוא אחריהם. -"אם אתה איתנו, אתה תיכנס לכל מקום בשפרעם".

תיכוניסטים מהתיכון הקתולי. יכניסו אותך לכל מקום בשפרעם

טיפסנו בשביל העפר לעבר החזית הדרומית של המצודה. קומת המסד העצומה עשויה שורה של אולמות קשתות, ושימשה בעבר אורוות לסוסים. מישהו החזיר עטרה ליושנה ושיכן את הסוס הערבי היפה שלו באחד האולמות. המצודה כולה מוזנחת כיום, אך הפוטנציאל הטמון בה גדול.

מישהו שיכן את הסוס שלו באחד מאולמות הקשתות של המבצר

הסנדלר האחרון בשוק הישן

גם לשוק הישן, כמה מאות מטרים משם, בצמוד לקיר הכנסייה הקתולית, יש פוטנציאל אדיר. זהו שוק עת'מאני קלאסי, כמו בעיר העתיקה בירושלים, שקשתות קטנות משני עבריו. אלא שבניגוד לשוק בירושלים, החנויות בשוק של שפרעם סגורות כבר כמעט 30 שנה. כולן, למעשה, למעט אחת, זו של דאוד ג'מאל, שבה הוא מתקן נעליים זה למעלה מ-50 שנה. הסנדלר האחרון בשוק.

דאוד ג'מאל. הסנדלר האחרון בשוק הישן

"החנויות האלה בנות מאה", סיפר לי. "פעם היו חנויות לבשר,

לבגדים. היה סַפָּר. אבל האנשים עזבו, החנויות קטנות ואין חניה. אנשים פתחו חנויות חדשות". עוברי אורח אחרים ידעו לספר שהעירייה הבטיחה לשפץ את השוק ולהאיר אותו, אבל שום דבר לא זז. בינתיים מתקן דאוד רוכסן נוסף בילקוט בי"ס. פעם הוא היה שוחק סכין סנדלרים מדי שנה, אך כיום מספיקה לו הסכין לעשור. שלם.

"יהיה טוב?", נפרדתי ממנו ומשפרעם.

"ל-מ-ה ל-א?" הוא חייך, הוגה את המילים באריכות שפרעמית.

לפרקים הקודמים בסדרה: