טייבה: על חג הרמדאן וטלנובלה שאסור להפסיד

מספר תושבים: כ-36 אלף.

צפיפות: כ-1,900 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)

מעמד מוניציפלי: עירייה.

זכאים לבגרות: כ-42% (הממוצע הארצי כ-45%).

השכר הממוצע: כ-4,000 ₪ (הממוצע הארצי: 7,500 שח).

גישה: מכביש 444 פונים מזרחה. ל-444 אפשר להגיע מצומת השרון מצפון או דרך כפר סבא.

טריוויה: משמעות השם היא "הטובה". היישוב מתוארך כבר לתקופת הברונזה (האלף הרביעי לפנה"ס). המקום נחשב מועדף כנראה בשל קרבתו לדרך הים, שחיברה את מצרים לסוריה של ימינו וצפונה.

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

אוגוסט חם, והילדים מצטננים בטרופיות (צילומים: יוסי יובל)

האגדה מספרת שכשביקר המלך עבדאללה הראשון בטייבה, סירב השליט המקומי לנשק את ידו. בתגובה קילל המלך את המקום ואמר כי "כל הטייבות (שבעולם) קדושות לאלוהים - למעט זו של בני סעב" (טייבה המקומית מכונה טייבת בני סעב).

מסיבה זו, הסביר לי מוחמד סעיד, הוקם השוק המרכזי בטול-כרם ולא בטייבה. הוא נולד בטייבה ולאחרונה ציין בה את יום הולדתו ה-80, למרות שכתפיו רחבות ומבטו הרענן אינם מסגירים אפילו שני-שלישים מזה. "אני מחכה למות בטייבה", התוודה בפניי. פגשתי אותו בפתחה של חנות ירקות בכניסה הצפונית של טייבה. בימי הרמדאן התנועה ברחובות מועטה ואיטית, כי הרמדאן של אוגוסט הוא הקשה ביותר וריח הבצל העומד בכניסה לחנות מייבש את הגרון.

"איך יכול להיות שהעיר סגורה במשך 30 יום?" תהה מוחמד בפניי. "כשהייתי צעיר היו דתיים, אבל לא היה כך. הייתה מסעדה פתוחה, היה בית קפה. השכל לא מקבל את מה שהולך עכשיו".

מוחמד סעיד רחב הכתפיים. משתומם על כך שהכל סגור ברמדאן

ספר לי משהו חיובי על טייבה, ביקשתי. "אפילו במחנה הפליטים טול-כרם יש מערכת ביוב יותר טובה מאשר שלנו", התפרץ אחד מהקונים בחנות. כמעט כל התושבים שפגשתי הלינו על מצב התשתיות. רבים מהם ביקרו את העירייה הקודמת על השחיתות וטענו שהיא נבחרה על רקע משפחתי. העירייה ההיא הודחה מתפקידה לפני שלוש שנים, ומאז מכהנת בעיר ועדה קרואה.

גם לאחמד טיבי לא היה סיכוי

"החמולות הרגו אותנו. כולם כאן מצביעים לפי המשפחה", התערב בשיחה צאלח שייח', איש חינוך ולשעבר מנהל בית-ספר ללימודי ערב בעיר. "אפילו אם אחמד טיבי היה רץ לראשות העירייה הוא היה מפסיד כי הוא בא ממשפחה קטנה".

"האם השתפר המצב מאז שמונתה הוועדה?" שאלתי.

"מעט. לאחרונה, למשל, בנו בדרום העיר גן ציבורי ראשון", השיב צאלח.

"ואיך מקבלים התושבים את הגן?" שאלתי בסקרנות.

"קח בנאדם צמא ברמדאן. אתה נותן לו בסוף הצום כוס מים, הוא ישתה אותה עם הפלסטיק. ככה גם התושבים עם הגן. הם היו צריכים גן כזה", הסביר צאלח.

"הרמדאן טוב לעסקים"

חגיגות הרמדאן מורגשת היטב. רבות מחזיתות הבתים מעוטרות בנורות צבעוניות, המזכירות את קישוטי חג המולד. "כדאי לך לבוא בלילה ולראות את האורות", ניסה לשכנע אותי עדנאן מצארוה, מנהל חנות למוצרי חשמל, שעמל על מציאת נורה שרופה אחת בקישוט בצורת כוכב שבו לפחות 100 נורות. לדבריו, תופעת קישוטי הרמדאן חדשה יחסית במגזר והגיעה מירדן לפני כמה שנים בהשפעה נוצרית כנראה.

מנסה לאתר נורה שרופה באחד מקישוטי הרמדאן. עדנאן מצארוה

עדנאן סיפר שהשנה הוא מוכר יותר מ-30 דגמים של נורות, והדגם הפופולארי ביותר כולל רצועה שלאורכה פרושים חוטים ניצבים היוצרים אשליה של מפל מים. "הרמדאן טוב לעסקים", העיד. הקישוטים אגב, מיוצרים בסין.

גם בסופרמרקט "יונס ובניו" הסמוך הורגשה תכונת החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי. פרסומות של קוקה קולה ותנובה מברכות את התושבים לכבוד החג וממליצות לרכוש את מוצריהן. כמה לקוחות קנו בשר לכבוד ארוחת השישי הראשון של הרמדאן כשהגעתי למקום, ויונס עצמו הסביר לי שארוחות השישי של הרמדאן הן אירוע גדול שכל המשפחה המורחבת מתכנסת לכבודו.

אצל יונס ובניו דמויות מ"אל-חארה" (שעליה עוד יסופר) משמשות כפרסומת

יונס הרחיב על מנהגי החודש וסיפר כי "מרבית התושבים קמים בארבע, לפני הזריחה. אוכלים משהו ואז חוזרים לישון. בסוף היום שוברים את הצום קודם כל עם מרק", עצר והצביע על שורת מדפים ועליהם ערוכות שקיות אבקת מרק של קנור. "אחר-כך אוכלים בשר", המשיך והורה על דוכן עם סוגי בשרים שונים: כבדי הודו, שווארמה ואפילו שניצל עוף.

שביל הנחש

המשכתי לכיוון הגן הציבורי הראשון של טייבה שבגבולה הדרומי של העיר והגעתי אל "אל-חארה אל-קאדימה" (השכונה הישנה). באחת הסמטאות פגשתי את פתחיה מצארוה, שגרה בשכונה זה כ-20 שנים והתנדבה להוביל אותי במבוך הרחובות הסבוך. היא הובילה אותי דרך חצרות קטנות של מבנים צפופים, שגילם יותר מ-70 שנים, והראתה לי את הדרך במעלה גרמי מדרגות צרים שעולים לנקודות תצפית נסתרות.

פתחיה מצארוה מובילה את הדרך בסמטאות השכונה הישנה

כמה פעמים הדגישה בפני פתחיה את ההזנחה בשכונה. "יש לנו בעיה של נחשים, והעירייה מסרבת לעזור". התפלאתי למראה הפוטנציאל העצום שיכול לפרוץ מן השכונה הצפופה אם רק יוחלט להשקיע בה. בחצר אחת נפתח בפניי תנור אפייה וריח של לחם מילא את נחיריי, ובסמטה אחרת פגשנו את ח'ליל אבו-חביב, שזוכר את הימים בהם היו האנגלים אחראים על אכיפת הסדר בטייבה, והועסק כפועל בבניית מגדל המים של העיר בשנות ה-50.

כך נראית השכונה. תלונות על נחשים והזנחה 

בפינה הצפון-מערבית של השכונה מצאתי את הנגרייה של עומאר חביב. אביו של עומאר היה נגר בשכונה הישנה, ובניו, דור שלישי של נגרים, מפעילים כיום את המסורים החשמליים. "אני פנסיונר", הצהיר בגאווה כשהתיישבתי. "מצטער שאני לא מכבד אותך בשום דבר, זה בגלל הרמדאן". הנגרייה מתמחה בחדרי שינה ובמטבחים, ומוכרת בעיקר ללקוחות מהמגזר היהודי, אבל המטבחים הכי יקרים נמכרים דווקא בטייבה.

"לפעמים אנחנו עושים מטבח ב-50 אלף", טען עומאר. "זה לזוגות שמתחתנים ורוצים משהו מפואר". כשקמתי לעזוב הזהיר אותי - "אל תפנה כאן ימינה. אתה תגיע לקו הירוק תוך 200 מטר".

"האם אתם סובלים מזה שאתם קרובים לקו", הקשיתי.

"בטח. יש לנו פריצות וגניבות כל הזמן. אין הבחנה בין יהודים לערבים".

דור שלישי של נגרים (ומסורים). בנגרייה של משפחת חביב

נסיך הנרגילה

בקצה הדרומי של העיר, מרחק של יותר מחצי שעת הליכה מביתו של מוחמד סעיד, נמצא הגן הציבורי הראשון של טייבה. בכניסה לגן מוצב שלב גדול ויומרני, ובו איור של גן ציבורי מכוסה ירק, אך הגן שמעבר לשלט מכוסה רק בחול ובכמה מתקנים לילדים. מולו נמצא בניין חדש, המתגאה בכותרת "קפה ארמון הנסיך".

"לבן שלי קוראים אמיר (נסיך), אז כך קראנו למקום", הסביר מאג'ד מצארוה, בעל הארמון שבו העבירו כמה חבר'ה את הזמן בנעימים מול מסך פלזמה גדול כשצינור של נרגילה בזוית פיהם.

"לא אכפת לכם שאכתוב שאתם מעשנים ברמדאן", וידאתי.

"אין שום בעיה", הרגיעו אותי. "מאוד שקט כאן ברמדאן.

"האם מותר לערוך אירועים החודש, להתחתן, למשל?" שאלתי.

"מותר להתחתן, אבל מי שמתחתן ברמדאן נחשב לקמצן, כי ההוצאות שלו יהיו הרבה יותר קטנות. עכשיו אולי רגוע, אבל אם תבוא בערב, יהיו כאן יותר ממאה איש".

החבר'ה הסבירו שבכל שנה, כבר כמה שנים, מוציאה רשת MBC עונה חדשה של סדרת הטלוויזיה "באב אל-חארה" (שער השכונה) לרגל הרמדאן. הפרק הראשון בעונה מתחיל ביום הראשון של החודש והפרק אחרון משודר בסופו. הם הוסיפו שבכל ערב אחרי ארוחת שבירת הצום מגיעים לארמון כמאה אנשים כדי לצפות בפרק היומי. "אנחנו מקרינים את זה על ארבעה מסכים וטלוויזיות", ציין מאג'ד.

"במה עוסקת הסדרה", שאלתי.

"זה על הכובשים הצרפתים של סוריה, על אנשים של פעם. יש אנשים שמחכים כל שנה רק כדי לראות את הסדרה", סיכם מאג'ד, והעביר לי את הנרגילה.

לפרקים האחרונים בסדרה: 

• כפר יאסיף: כשדרקונים רושפים על קברי צדיקים
• אבו סנאן: ערבים, נוצרים, דרוזים וגם נקודה יהודית
• כפר קרע: על ערבסקה יהודית, גורל והרבה זעתר
• פרדיס: סושי, חומוס, מסגדים וגן עדן עלי אדמות
• טמרה: עזוב אותך מהמואזין, שב איתנו לקפה
• ג'סר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל
• סכנין: שיחות על אללה, אסלאם וכדורגל נשים
• רהט: ביקור בעיר הדרומית שאינה שוקת שבורה
• באקה אל גרבייה, העיר שחולקה לה יחדיו
• כדורגל בשילוב מצות: אום אל-פאחם שלא הכרתם
  

• בשבוע הבא: יוסי מבקר בבועיינה-נוג'ידאת
  

• לתמונות וכתבות נוספות של יוסי יובל