הצבעתם והשפעתם: סיפור השנה שלכם בעולם
ענן האפר הוולקני באיסלנד סגר את שמי אירופה, בארה"ב אושרה רפורמה היסטורית בחוק הבריאות ומתנגד משטר סיני זכה בפרס נובל לשלום. מעל 33 אלף גולשים נענו להזמנת ynet ובחרו את סיפור השנה שלהם בעולם. אלה שלושת הגדולים
2010 ידעה רגעים משמחים במיוחד, שוודאי העלו חיוך גדול על פני רבים. האם חתונתה של צ'לסי קלינטון, ללא ספק חתונת השנה בארה"ב, היא זו שגם זכתה בתואר סיפור השנה בעולם? האם דווקא שחרורה המרגש ממעצר בית של מנהיגת האופוזיציה במיאנמר, אונג סן סו צ'י, ראוי יותר לתואר?
כמו בחיים, לצד הרגעים המשמחים, יש גם את אלה הטרגיים. בתחילת השנה גבתה רעידת האדמה בהאיטי את חייהם של מעל 230 אלף בני אדם. 96 בני אדם נהרגו בהתרסקות מטוס ובו כל צמרת הממשל והצבא בפולין, בהם הנשיא לך קצ'ינסקי. בהפיכה בקירגיזסטן נהרגו עשרות בני אדם, ופיצוץ אסדת קידוח של ענקית הנפט BP במפרץ מכסיקו הפך לאסון האקולוגי הגדול ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.
סיפורים נוספים לכדו את תשומת הלב העולמית בשנת 2010 - חלקם חשובים יותר, חלקם פחות - בהם הנסיגה האמריקנית מעיראק, ענן האפר בשמי אירופה, מחאת הפנסיה בצרפת, חבילות הנפץ בתימן, עלילותיו של סילביו ברלוסקוני עם נערת הליווי ואישור רפורמת הבריאות בארה"ב. עם זאת, רק שלושה סיפורים התעלו מעל כולם. מעל 33 אלף גולשי ynet בחרו אותם וכעת אנו מציגים אותם בהרחבה:
המדינה הענייה ביותר בחצי כדור הארץ הצפוני סובלת מאז הקמתה מטלטלות פוליטיות ושלטון מושחת. תושביה, ששני שליש מהם מובטלים, מסתמכים על סיוע בינלאומי כדי לשרוד. כך נראיתה האיטי עוד לפני רעש האדמה שהמיט עליה חורבן שהיא טרם התאוששה ממנו.
ב-12 בינואר פקדה את האיטי רעידת אדמה בעוצמה 7.0 דרגות בסולם ריכטר. מרכז הרעש היה במרחק של כ-20 קילומטרים בלבד מהבירה פורט-או-פרינס. העולם ידע רעידות אדמה חזקות יותר, גם השנה, אבל במדינה שבה 80 אחוז מהתושבים חיים מתחת לקו העוני ומתגוררים בבתים רעועים - זה היה מתכון לאסון.
האדמה רעדה במשך 90 שניות בלבד אבל היא הספיקה למוטט עשרות אלפי בתים בעיר מאוכלסת וצפופה, כמו גם באזורים הסובבים. מאות אלפי בני אדם נקברו תחת ההריסות, ומתוכם כ-230 אלף נספו. אחרים המתינו ימים ארוכים וחלקם אפילו שבועות עד שחולצו מבטן האדמה. כ-1.3 מיליון תושבים איבדו את בתיהם.
עיתונאי אמריקני, שהיה במקרה בהאיטי בעת האסון, תמצת את הזוועה במילה אחת: דממה. הוא סיפר שהדבר שהפתיע אותו יותר מכל אחרי רעש האדמה וההרס שבא בעקבותיו היה השקט ברחובות. הוא לא שמע סירנה של אמבולנס, וגם לא מגאפון של שוטר. שקט מוחלט. אנשים נאלצו לשרוד את הימים הראשונים ולהתמודד עם האובדן ללא עזרה מהמדינה או הקהילה הבינלאומית.
רשת החשמל, הטלפוניה, האינטרנט – הכל שבק. מי ששרד את הרעש ושמע את קול ילדיו מתחת להריסות ביתו לא יכול היה לעשות דבר. כשהאבק התפוגג החל לשמוע העולם אינספור סיפורים על אנשים שחפרו במו ידיהם בניסיון נואש להגיע ליקיריהם. ברוב המקרים, הקול גווע לפני שהצליחו להציל את האדם ששיווע לעזרה.
אולם לצד הייאוש, סיפק האסון גם רגעים של חמלה ואנושיות. צוותי חילוץ והצלה, ארגוני סיוע ומתנדבים פעלו במרץ להציל את מי שרק יכלו. גם כשרוב הסיפורים הסתיימו בסוף עגום, רבים התנחמו במקרים כמו זה של הפעוט רז'י קלוד, שנקבר תחת ביתו ביחד עם אחיו הבכור. כשהוריו מצאו את גופת האח, הם כמעט איבדו תקווה. אולם לפתע נשמע בכי של תינוק מבין ההריסות. בתום חילוץ מפרך ובזכות תושיית צוות זר, התאחד רז'י קלוד עם הוריו הנרגשים. באותה נשימה הוא גם הפיח תקווה במדינה שהיתה זקוקה לו באופן נואש.
האירוע שהוכתר - בצדק - על ידי גולשי ynet כסיפור השנה הוא לא פחות מטרגדיה. מגוון גורמים, בהם אסון טבע, עוני מחפיר, מערכת מושחתת ועולם אדיש, התאחדו כדי להנחית מכה אנושה על עם שלם, שההיסטוריה מעולם לא עשתה עימו חסד. כמעט שנה חלפה מאז הרעש, והאיטי עדיין חיה בצל האסון. הדבר היחיד שהשתנה הוא שהעולם הפסיק להתעניין, בעוד מגיפת הכולירה התווספה לרשימת הצרות שלה.
(נתנאל שלומוביץ)
ב-28 בנובמבר, אחרי חודשים של הכנות טכניות מורכבות ויחסי ציבור מרשימים לא פחות, זיעזע אתר ההדלפות ויקיליקס את העולם כשהחל בהדלפת המידע הגדולה בהיסטוריה. על הכוונת הושמה מחלקת המדינה האמריקנית. בו-זמנית החלו חמישה מהעיתונים המובילים בעולם - ניו יורק טיימס האמריקני, גרדיאן הבריטי, דר שפיגל הגרמני, אל-פאיס הספרדי ולה-מונד הצרפתי - "לשפוך" 251,287 תכתובות, דו"חות ומזכרים שהעבירו דיפלומטים אמריקניים מ-274 שגרירויות וקונסוליות ברחבי העולם לוושינגטון ונאספו בדרך עלומה על-ידי האתר.
עבור התקשורת העולמית היה זה יום חג. כמעט כל יום סיפק איזושהי כותרת והעיתונים שלקחו חלק בהדלפה - סיפקו לגולשיהם חוויית גלישה מיוחדת במינה.
במסמכים, שרובם נכתבו בחמש השנים האחרונות, יש בכדי לשפוך אור על האינטרסים, הקשרים, העמדות ושיטות הפעולה השונות בהן נוקטת הדיפלומטיה האמריקנית. חלק מהם עוסקים בנושאים בוערים כגון הגרעין האיראני, היחס לחמאס או למשא ומתן - ומכאן העניין הרב שעוררו בישראל. חלק אחר נוגע לפעילות המדינית של ארה"ב בזירות שכמעט ואינן מסוקרות וחלק שלישי מתמקד יותר בנושאי כלכלה וזכויות אדם.
מסמכי ויקיליקס שפורסמו עד כה, למעט כמה משמעותיים במיוחד, אינם מרעידים את אמות הסיפין ואינם מציירים תמונה שונה מזו שהיתה ידועה לציבור קודם להדלפה. מה שכן יש בהם, ובכמויות גדולות, הוא הצצה בלתי אמצעית לנפתולי הדיפלומטיה האמריקנית, לאורחות חייהם של מנהיגים הנשמרים בדרך כלל מחוץ לשיח התקשורתי, לפגישות חשאיות שחלקן אינו מגיע כלל לידיעת התקשורת ולעמדות של גורמים שונים בדרגים הבכירים ביותר, המצוטטים ממקור ראשון עוד לפני שמכבשי היועצים והמשפטנים עוברים עליהם.
אז למה בעצם קיבלו מסמכי ויקיליקס את התהודה לה זכו? ומה גרם לג'וליאן אסאנג' להיבחר על-ידי גולשי ynet למקום השני בתחרות סיפור השנה בעולם? התשובה הקצרה היא: התקדים, והתשובה הארוכה יותר: שהדלפת המידע הגדולה
בהיסטוריה היא חציית רוביקון המעידה על כללי המשחק החדשים שבהם מתנהל העולם עם תחילת העשור השני של המאה ה-21.
כי אם יש דבר שוויקיליקס מטיחה אל פנינו יותר מכל התכתובות והמבקרים שהיא מפרסמת, הוא את ההבנה שאנו חיים בעידן אינטרנטי, בו כמויות עצומות של מידע זורמות ללא הפסק וללא יכולת פיקוח ממשית. עולם שבו זירות המלחמה המסורתיות מפנות את מקומן במידה רבה לטובת זירה חדשה ואפקטיבית הרבה יותר - הזירה הקיברנטית.
מדובר בזירה שאינה זקוקה לטילים מתוחכמים או למערכות יירוט, אלא לסוסים טרויאנים, תולעי מחשבים ולעתים - כמו במקרה של ויקיליקס - כנראה גם שלא הרבה יותר מ-USB פשוט. תשאלו את סמל ברדלי מאנינג, אותו חייל בן 23, שהושם בבידוד וצפוי לעמוד בקרוב לדין באשמת הדלפות המסמכים מעיראק ומאפגניסטן שקדמו להדלפה הגדולה ממחלקת המדינה.
מצד אחד, זהו עולם של "האח הגדול" בו מידע ביומטרי זורם לידי השלטונות. עולם שבו הפרטיות שלנו כאזרחים (חופשיים לכאורה) נחצבת מדי יום על-ידי טכנולוגיות כריית מידע שרק הולכות ומשתבחות. מצד שני - וכאן החשיבות הגדולה של הדלפת ויקיליקס - זהו גם עולם שבו לשלטון עצמו אין ביטחון של 100 אחוזים באבטחת המידע שלו עצמו. כך גם לגבי אבטחת התשתיות והמערכות הרגישות שנמצאות באחריותו.
סרטון מהדלפת ויקיליקס: תיעוד הרג בעיראק. הירי מתרחש בדקה 4:50
לצד המסקנות המיידיות, ולצד הפרטים שעוד נגלה מהמסמכים יפורסמו, נותרו עוד כמה שאלות מפרשת הדלפת המידע שצריכות להתברר: ראשית - מיהו אותו ג'וליאן אסאנג' ומה מניעיו? האם באמת מדובר בעיתונאי אוסטרלי ואביר חופש הביטוי או שמא מדובר בהאקר מקצועי רודף פרסום?
ואולי השאלה החשובה מכל - מה עושה ממשלת ישראל כדי ללמוד מפרשת ויקיליקס? האם תוכל להבטיח שהקלות שבה הוצאו המסמכים מידי הממשל האמריקני - כמו גם הקלות שבה הופלו אתרים של חברות ענק כגון מאסטרקארד על-ידי "צבא הנאמנים" של אסאנג' - לא תחזור על עצמה כשמדובר בסודות הרגישים ביותר שלנו?
(יונתן ובר)
ב-5 באוגוסט קרס מכרה זהב-נחושת שנמצא מחוץ לעיר קופיאפו בצפון צ'ילה. 33 כורים נלכדו בעומק של 700 מטרים מתחת לאדמה והממשלה הודיעה כי אפסו הסיכויים למצוא אותם בחיים. האם אבדה התקווה?
אולי לא נעים להודות בכך, אבל העולם לא ממש עצר מלכת למשמע הידיעה המצערת שהגיעה מצ'ילה. בכל זאת, המדינה הדרום-אמריקנית איננה מרכז העולם, כורה איננו מקצוע מבוקש, זוהר או מכניס כסף רב כמו כדורגלן, דוגמן או שחקן קולנוע. וגם - אסונות מכרה אף פעם לא נחקקו לאורך זמן בזיכרון האנושי, ראו ערך תאונות המכרה שהתרחשו השנה ברוסיה, סין וטורקיה, בהן נהרגו עשרות בני אדם. האם מישהו בכלל זוכר אותן?
עם זאת, לסיפור בצ'ילה היה גורל שונה מזה של אסונות מכרה אחרים בעולם. ומה הפלא, הוא הסתיים בסוף טוב, שספק אם טובי התסריטאים בהוליווד יכלו לכתוב בעצמם.
17 יום לאחר שנלכדו במכרה "סן חוזה", הודיע נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, כי 33 הכורים נמצאו בריאים ושלמים במקלט תת-קרקעי. כלי קידוח שהורידו צוותי החילוץ חזר כשאליו מוצמד הפתק "אנחנו בסדר. במקום המחסה. ה-33". מאוחר יותר התברר כי על מנת לשרוד עם מעט המזון שנותר ברשותם מרגע קריסת המכרה, הקציבו הכורים לעצמם שתי כפות טונה, חצי עוגייה וחצי כוס חלב מדי 48 שעות.
מאותו רגע, העולם כבר עצר מלכת ועקב אחר כל פיסת מידע - גדולה וקטנה, חשובה וזניחה - שקשורה ל-33 הכורים הלכודים. לעתים היתה תחושה כי לא אירוע דרמטי מתרחש אל מול העין אלא עוד עונה מבית היוצר של "האח הגדול" - בגרסה צ'יליאנית.
בין הסיפורים האנושיים הרבים שעלו ממעמקי האדמה היו גם כמה רומנטיים. באחד מהם הציע אסטבן רוחאס, בן 44, נישואין לבת זוגו מזה 25 שנה, שילדה לו כבר שלושה ילדים. רוחאס בפתק מבטן האדמה: "כשאצא מכאן, נקנה שמלה ונתחתן". חברתו, ג'סיקה יאנס, השיבה לו כמובן ב"כן".
אולם החיטוט בשגרת יומם של הכורים הלכודים גם חשף רגעים פחות נעימים בחייהם. חודש לאחר שנלכדו, החלו הכורים לגלות סימני מתח והביעו זעם ותסכול בטענה שהשלטונות מצנזרים את מכתביהם ואוסרים עליהם לשתות יין. כדי להרגיע את הרוחות, השלטונות עשו מאמץ והורידו אליהם ציוד כדי שיוכלו לצפות במשחק כדורגל וגם בסרטי בראד פיט.
צ'ילה והעולם כולו עצרו את נשימתם בעת חילוץ הכורים הלכודים שהחל ב-13 באוקטובר. באזור המכרה שקרס נכחו 4,000 עיתונאים מכל רחבי העולם ובני משפחותיהם של הכורים הלכודים. הם לא רצו לפספס את הדרמה הטובה ביקום - בשידור חי.
33 הכורים, שחיכו 69 יום לחילוצם ממעמקי האדמה, הוצאו בזה אחר זה בכלוב מתכת בצורת קפסולה שרוחבו כ-50 ס"מ. ההמונים בחוץ קיבלו את פניהם בהנפת דגל הלאום ובשירי "צ'י-צ'י-צ'י, לה-לה-לה, צ'ילה, צ'ילה".
האות לחגיגות הענק ניתן ברגע שמנהיג הכורים, לואיס אורסואה, הועלה אחרון בקפסולה, חיבק את קרוביו, חבריו ואת הנשיא פיניירה. אחרי חילוץ אורסואה, הניפו המחלצים שלט: "המשימה הושלמה". כל הכורים יצאו לאור. חייהם כבר לא ישובו להיות מה שהיו קודם לכן.
חילוץ הכורים בצ'ילה נבחר על ידי גולשי ynet במקום השלישי בתחרות סיפור השנה בעולם. האירוע שבקלות היה יכול להפוך לטרגדיה לאומית במדינה הדרום אמריקנית, הפך במקום זאת לאחד האירועים המשמחים והמרגשים ביותר של שנת 2010. לא כל יום אנחנו זוכים לצפות בדרמה אנושית עם סוף טוב, ולא כל יום אנחנו מגלים שיש אומות שמתגייסות פה אחד למען אזרחיהן - למרות כל הסיכונים ונגד כל הסיכויים.
(רועי סמיוני)
עשרת הסיפורים הגדולים שלכם:
לפנייה לכתב/ת 
