תחת שם בדוי, ניהלתי רומן אינטרנט עם אשתי

"שעת לילה מאוחרת, כולם מזמן הלכו לישון, רק שאול ער, קודר, מרים לדוד טלפון". השעה אחת בלילה, כולם בבית ישנים חוץ מאהוד בנאי, אני והמכתב שלעולם לא אשלח לך. שמי גיא ואני נשוי כבר שבע שנים לדינה (השמות בדויים). לפני שש שנים קיבלנו את המתנה היפה ביותר והקשה ביותר שיכולנו לבקש – נולד לנו ילד אוטיסט.

עוד בנושא:

הקלות הבלתי נסבלת של הבגידה

הוא "בוגד עם האינטרנט". איך זה יכול להיות?

בקשת סליחה מבני האוטיסט

מאז שבננו אובחן, הקדשנו את כל החיים שלנו כדי לקדם אותו מהמצב הקשה שהוא היה בו. לשם כך הקרבנו את כל החסכונות שלנו, הפנסיות העתידיות, כל הזמן הכוחות והמרץ שלנו, וכן, גם את הזוגיות שלנו. הטיפולים הממושכים, ההתקדמות האיטית, הכישלונות והמצוקה הכלכלית פגעו קשות באהבה הגדולה שהייתה לנו. בשלוש השנים האחרונות, אנחנו חיים כשותפים בלבד המגדלים "ילד מורכב". במצב כזה ללא מין, ללא חיבה ולבסוף גם ללא הערכה הדדית, המצב רק הלך והפך לעוינות מתגברת.

במשך השנים האחרונות, דינה התמכרה למשחק מחשב בשם WOW, משחק הרשת הגדול בעולם, המכיל מיליוני שחקנים בדמות אבירים, מכשפות, דרקונים ועוד. מדובר בעולם שלם של פנטזיה עם אפשרויות משחק בלתי מוגבלות. דינה התמכרה כל כולה למשחק שהפך עבורה למפלט מקשיי היום יום. היא משחקת בין חמש לשבע שעות ביום, כל יום, מתנתקת מהעולם ושוקעת בתוך פנטזיה מטורפת.

במהלך שלוש השנים האחרונות, דינה הזניחה את עצמה, העלתה 25 קילוגרמים, התנתקה ממשפחתה, ניתקה אותי מהמשפחה והחברים שלי, והפכה לאשה קשת יום, שכל היום עסוקה בלהתלונן על כמה רע לה וכיצד כולם מסביבה אשמים בכך.

התאהבות, שמחה, שברון לב - וחוזר חלילה

בשנה האחרונה ראיתי מספר שינויים שחלו בה – הטעם המוזיקלי שלה השתנה משירים עצובים לשירי אהבה, היא החלה לרדת במשקל, להחביא ולנעול את הטלפון שלה ובילתה יותר ויותר שעות מול המחשב. הניחוש שלי היה נכון כשגיליתי שהיא מנהלת רומנים אינטרנטיים עם שחקנים שפגשה במשחק. כל זמן שהרומן נמשך, היא הייתה שמחה ומאושרת, והדבר אף השפיע על איכות ותדירות הטיפול שלה בבן שלנו. אך כשהרומן היה נגמר, מיד הייתה נכנסת לדיכאון וחדלה לתפקד במשך מספר ימים עד מספר שבועות.

התחלתי לבדוק את המחשב בתדירות גבוהה יותר וגיליתי שהיא מנהלת לעצמה יומן, בו היא כותבת מידי יום את כל המחשבות, התקוות, הרצונות והפנטזיות שלה. נחרדתי לגלות עד כמה היא בודדה ואומללה, עד כמה היא מאשימה אותי במצב אליו נקלענו, ועד כמה היא מנותקת או מסרבת להכיר במציאות הכלכלית הקשה שלנו ובחומרת מצבו של בננו. המשחק הפך לנחמה היחידה בחייה, וככל שעבר הזמן - הגבולות בין המשחק למציאות הלכו והיטשטשו, והחלום שלה היה שיום יבוא ואחד מהשחקנים במשחק יגיע וייקח אותה למקום רחוק, שם הם יחיו חיים ארוכים ומאושרים.

קול קורא לצוואר ארוך

לאחר תקופה של שלושה חודשים בהם היא שקעה יותר ויותר למרה שחורה, פרסמתי הודעה באחד הפורומים שהיא שוטטה בהם, תחת השם "הלוחש לצווארים". וזה היה תוכן הודעתי: "נשוי ללא זוגיות מחפש צוואר שהחיים הפכו את עולמו לבלתי נסבל, כדי שאוכל לחלוק את עול החיים עם מישהו כמוני". דינה, שהתברכה בצוואר ארוך (ויפה), ענתה מיד תחת השם "צוואר ארוך". התחלנו להתכתב.

הקליק בינינו היה מיידי. עברנו מהר מאוד ממייל ביום למספר מיילים כל יום, ולאחר מכן לשיחות בצ'טים. נהניתי מכל רגע בשיחות האלו, לא בגלל המשחק ששיחקתי אתה, אלא בגלל שסוף-סוף נהניתי לדבר עם מישהי ולחלוק אתה את כל הקשיים והכאבים שלי. מאחר שכל עולמה הפנימי היה חשוף בפניי דרך היומן שלה, גרמתי לה להתאהב בי, בדמות שמעולם לא פגשה.

דינה נסחפה כל כולה למערכת היחסים הזו. הגענו למצב אבסורדי בו היא מצ'טטת איתי בסלון כשאני נמצא בחדר העבודה הסמוך. השיחות שלנו גלשו לשיחות מאוד אינטימיות, דיברנו המון על המין שכל כך חסר לנו במערכת היחסים, כולל מה נעשה אחד לשני כשניפגש, וכיצד נממש את הפנטזיות המיניות שלנו האחד עם השני. החלפנו תמונות, שעם הזמן פרטי הלבוש בהן הלכו והצטמצמו (אני שלחתי תמונות שמצאתי באינטרנט והיא שלחה לי תמונות שלה מלפני 5 שנים ופחות 20 קילו).

יום אחד הגיע הרגע שממנו פחדתי יותר מכל: היא רצתה להיפגש. התחמקתי מהפגישה ואמרתי לה שלא אהיה זמין לשבוע ימים. בשבוע הזה דינה ירדה לגמרי מהפסים, היא הייתה חסרת סבלנות, עצבנית בטרוף, בכתה בלילות, לא הלכה לעבודה והפסיקה לחלוטין את הטיפול בבן שלנו. בשבוע הזה היא שלחה לי למעלה ממאה אי-מיילים אובססיביים, בהם היא כבר תכננה את כל החיים העתידיים שלנו, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה ששנינו נשואים עם ילדים ושיש לה ילד אוטיסט, והכל מתוך האמונה שהאהבה שיש בינינו תנצח את כל המכשולים.

כאן כבר הפנמתי את גודל הטעות שעשיתי. תיאמתי אתה פגישה ביום חמישי בנמל בתל אביב. דינה סיפרה לי שיש לה אירוע חברה ויצאה מאופרת עם בגדים חדשים ל"אירוע". כמובן שלפגישה הזו לא הגעתי. שלחתי לה מייל שזהו, שזה נגמר ואני חוזר לחיי זוגיות עם אשתי. כשדינה חזרה באותו הערב, היא בכתה בחדר במשך שעות, חדלה מלתפקד, לא הלכה לעבודה שבוע וכתבה עשרות רבות של מיילים, חלקם מלאי אהבה ותקווה, חלקם כעוסים וכולם אובססיביים בצורה מפחידה.

מצבה הנפשי הלך והידרדר. היא הפסיקה לאכול, עברה על כל ההתכתבויות שלנו תוך ניסיון להבין מה קרה, החלה להאשים את עצמה בהיעלמות שלי, ונסעה להרצליה כמעט כל ערב, בניסיון לאתר אותי ע"פ מספר פרטים מזהים שהיו לה. כיום, חודשיים לאחר הפגישה שלא התקיימה, היא החלה לחזור לעצמה בהתנהלות היום יומית , אך עדיין היא שולחת אלי 2-3 מיילים מדי יום.

סליחה ששיקרתי

אני כותב את המכתב הזה מתוך תקווה שדינה תקרא אותו. אני רוצה שהיא תדע עד כמה אני מצטער שחדרתי לפרטיות שלה, שניצלתי זאת לרעה. חשוב לי שתדע עד כמה אני מתבייש בדמות שהתחזיתי אליה ועל כל הצער והכאב שגרמתי לה.

אבל, הכי חשוב, אני רוצה שהיא תדע שהאדם שהיא התאהבה בו הוא אותו אחד שלפני מספר שנים היא התחתנה איתו, והוא יושב כרגע חדר אחד לידה, אוהב אותה עד מאוד ויותר מהכול - הוא מתגעגע אליה...

שלך באהבה וגעגוע,

הלוחש לצווארים 

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים