רק זה חסר לי, שבן הזוג יחשוב שאני שמנה

היום היה יום רגיל, פחות או יותר. קמתי, התלבשתי, ציינתי בפני המראה שיהיה נחמד להוריד איזה שלושה קילו, והמשכתי את היום בלי לעשות דבר בנדון. המעבר לסדר היום הציל אותי, במובן מסויים, שכן התבוססות ברחמים עצמיים מסוג "איך אני נראית?! אני שמנה!" (שבינם לבין מראה אובייקטיבי - אין דבר) לרוב מובילה אותנו להטביע את יגוננו בשמן עמוק עם עוגת שוקולד שלמה לקינוח. זה כבר ילמד את השומנים האלה לקח!

עוד בנושא:

היא קצת שמנה, אז הוא פסל אותה על הסף

אתה קורא לי שמנה? לא, אני קורא לך אקסית

רציתי חתונה וילדים - קיבלתי. אבל קיבלתי גם שומן

מדברים על דימוי עצמי גם בפייסבוק שלנו

בתכלס, זה לא כ"כ משנה אם את שוקלת 50 או 80 קילו. בכל מקרה את לא תהיי מרוצה מהמראה שלך אחרי שנים שפימפמו לך דוגמניות בפוטושופ. ומזל, כי מי יממן את תעשיית הדיאטות, האיפור, האופנה והניתוחים הפלסטיים? העניין הוא שאם את רזה או במשקל ממוצע ולא מרוצה מהמשקל שלך, את יכולה לדבר אל הלמפה. אף אחד לא רוצה לשמוע אותך מתלוננת, בעיקר לא החברות שלך!

לא שאני מתלוננת, חלילה. כלומר, אני מנסה, אבל אף אחד לא מוכן לשמוע. את התלונות לעולם איני משמיעה לאוזני בן הזוג, ומשפט כמו: "המכנסיים האלה משמינים אותי?" לא נמצא אצלי בלקסיקון. זה מה שחסר לי בחיים? שגם בן הזוג יחשוב שיש לי כמה קילוגרמים עודפים? מספיק שאני חושבת ככה. לדעתו אני מושלמת, ואני לא מוצאת שום סיבה הגיונית להפר את הסטטוס קוו המנצח הזה.

הזכות להתלונן

בינינו, אם שלושת הקילוגרמים האלה היו ממש מפריעים לי, כבר הייתי מורידה אותם. אבל הם לא. אחרי שנים של הגבלות תזונתיות מחמירות ואימוני כושר חמש פעמים בשבוע, הגעתי לשלווה מסויימת וליכולת לאהוב את עצמי גם אם אינני עומדת בסטנדרטים הנוקשים שהצבתי לעצמי. אבל זה לא סותר את העובדה שאני רוצה להתלונן על זה.

אני די משוכנעת שאם אפתח את חוקי היסוד של מדינת ישראל, אמצא שם את "חוק יסוד הזכות להתלונן". ואם הוא לא שם אז אני רוצה להתלונן על זה, כי הגיע הזמן שמישהו יחוקק אותו, לעזאזל. אז אני מנסה, אבל בכל פעם שאני מקטרת לחברות שהשמנתי קצת לאחרונה, אני זוכה לקיתונות של בוז. "את בכלל לא שמנה!", "מה את מדברת שטויות?" ו"את ממש לא צריכה לרזות" הם משפטים שחוזרים על עצמם, תוך התעלמות מופגנת מהעובדה שלא טענתי שאני שמנה או שאני צריכה לרזות. בסך הכל הייתי צריכה לשחרר קצת קיטור.

חברות מפרגנות, שבטוחות שאת מהממת כפי שאת, זה דבר נפלא, אבל לפעמים מה שאת צריכה זה אמפתיה, אוזן קשבת ויכולת הכלה לכל הדברים שעוברים לך בראש, אפילו אם בעיניהן מדובר בשטות גמורה. אם לגברים יש נטיה לנסות ולפתור לך את הבעיה, כשכל מה שרצית היה לדבר ולשתף, הרי שנשים נוטות לבטל את תחושותיך בשם האחווה הנשית.

לא שהייתי רוצה שיענו לי ב"נכון, את נראית כמו אחותו האבודה של אבי ביטר", אבל הייתי שמחה לקבל הכרה בכך שיש דבר מה שמציק לי ותחושה של שותפות גורל. אז למה זה לא קורה?

ובכן, כולם מכירים את המיתוס הישן נושן "אשה לאשה - כלבה", שגורס כי נשים הן צרות עין ואינן מסוגלות לשמוח האחת עבור השניה. אני סבורה כי ההפך הוא הנכון - נשים יודעות יותר מכולם לפרגן זו לזו ולתמוך זו בזו. ולפעמים, מרוב שהן מנסות לארוג את הסיפור של כמה שאת נהדרת, הן מבטלות את החלקים שלא מתאימים לתמונה השלמה.

ואולי בגלל זה הן תמיד יציינו בהשתאות כמה רזית, אולם לעולם לא יספרו לך כמה השמנת. אל נא תטעי, הן ידברו על זה כמובן, פשוט לא בפניך. מעניין שתמיד כשאומרים לך שרזית, התגובה האינסטינקטיבית היא לומר 'תודה', אפילו אם את נראית כאילו יצאת הרגע מדכאו, אם יש לך שני כרומוזומי X את תיקחי את זה כמחמאה.

האמירה "רזית" לרוב מבוטאת עם סימן קריאה המשולב בסימן שאלה, כמו ניסיון מנומס להגיד: "בו'נא איזה יופי! איך עשית את זה? גלי לי את הסוד שלך!". אם את רוצה להחזיר להן על חוסר ההכלה בתקופה שהשמנת, ספרי את השקר הגס: "אה, לא עשיתי כלום, הקילוגרמים פשוט נשרו להם לבד".

מסכימות עם נועה? חושבים אחרת? כתבו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים