שתף קטע נבחר

עניין של בחירה: אין דבר כזה "יהודי"

יש מנשקי מזוזות, ויש לוחשי לחשים. יש אתיאיסטים, יש רפורמים, ויש "נשות טאליבן", ולאף אחד אין בכיס פתק אלוהי ובו תשובה לשאלה: "מיהו יהודי". אין כזה דבר "יהודי", יש רק בני אדם הבוחרים להגדיר את עצמם כיהודים. גם אין דבר כזה "הלכה מחייבת", יש רק יהודים שמחייבים הלכה

"אלוהי כסף ואלוהי זהב תעשו לכם"

אנו נפרדים מספר שמות - ומלאכת המשכן בשיאה. העם מתנדב מעל ומעבר לנדרש, בצלאל האיש החכם והנבון, עושה בזהב ובכסף, בנחושת ובעץ. עוד מעט יעמוד המשכן על מכונו - ועוד מסע ארוך ומעגלי של חטאים וקורבנות ייצא לדרכו.

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

 

בלב המשכן תעמוד יצירה פלאית, מורכבת להכנה ומעוררת סקרנות – צמד הכרובים (שמות כ"ה, י"ח-כ'): "ועשית שניים כרובים, זהב. מקשה תעשה אותם, משני קצות הכפורת... והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו..."

 

שתי דקות לאחר עשרת הדברות, דקה לאחר חטא העגל - ופסלי הזהב ממלאים במשק כנפיהם את המשכן. מדוע בחרו להעמיד פסלים במרכז המשכן? למה דווקא שניים? האמנם זכר ונקבה עשו אותם? ומדוע הם פונים זה אל זה?

 

חז"ל לא נותרו אדישים נוכח בֵּיצת זהב דרשנית זו, ובפירושם העמיקו את הפן המיתולוגי של הכרובים (בבלי, מסכת יומא, נד ע"א): "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".

 

הכרובים הם זכר ונקבה, וכשאנחנו מתנהגים יפה הם מקיימים יחסי מין. ואת המופע האינטימי והמפתיע הזה זכו בני ישראל לראות בימי העלייה לרגל.

 

הפסלים לא הלכו לשום מקום

1,500 שנים אחר כך (פחות או יותר, תלוי מי סופר), באחת מהקהילות הגדולות והוותיקות של יהודי בבל, קהילת נהרדעא, ניצב פסל בהיכל. הפעם מדובר בבית הכנסת העתיק ששמו "שף ויתיב", והפסל הוא כנראה פסלו של המלך הפרסי (בבלי, ראש השנה כד ע"ב. מתורגם מארמית) "...והרי בבית הכנסת 'שף ויתיב' בנהרדעא הייתה אנדרטא, והיו נכנסים אליו רב ושמואל ואביו של שמואל ולוי, והיו מתפללים בו".

 

מיהו היהודי הטוב - זה שבונה פסלים בהיכלי ה', או זה שבוחר למות ובלבד שלא יעבוד להם? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
מיהו היהודי הטוב - זה שבונה פסלים בהיכלי ה', או זה שבוחר למות ובלבד שלא יעבוד להם?(צילום: shutterstock)

 

ומהי ה"אנדרטא" שהייתה בבית הכנסת? מפרש רש"י: "צלם דמות המלך". אם כן, פסלו של המלך ניצב בבית הכנסת העתיק, וגדולי חכמי התלמוד נכנסים ומתפללים בו.

 

במרחק שנים ופסלים

אלה לא אותם צלמים, אלו לא אותן תפיסות עולם, וקשה להשוות בין הכרובים של המשכן לאנדרטה של "שף ויתיב". בכל זאת נראה שאלה גם אלה עומדים בסתירה לדיבר (שמות כ', ד'): "לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ".

 

בעוד בצלאל עסוק בבניית הכרובים, ורב ושמואל מתפללים עם אנדרטה בבית הכנסת - יהודים אחרים מוכנים למסור את נפשם על "קידוש השם", ובלבד שלא ישתחוו לפסל. אותו התלמוד המספר על האנדרטא של "שף ויתיב", וגם מעמיק את אופיים המיתולוגי של הכרובים, מספר לנו בגאווה על גבורת האם שהסכימה להקריב את שבעת בניה ובלבד שלא ישתחוו לפסל.

 

אז מי הוא היהודי הטוב - זה שבונה פסלים בהיכלי ה', או זה שבוחר למות ובלבד שלא יעבוד להם?

 

בכל דור ומקום אנו ממציאים עצמנו מחדש

יש יהודים שעובדים את אלוהים בעזרת פסלים. יש יהודים שעובדים גם את

הפסלים וגם את אלוהים. יש בתי כנסת המעוטרים בדמויות מהמיתולוגיה. יש בתי כנסת עם ציורי עירום. יש יהודים שעוסקים בכישוף. יש מנשקי מזוזות, ויש לוחשי לחשים. יש אתיאיסטים, יש רפורמים, יש אורתודוכסים, יש "נשות טאליבן", יש מסורתיים, ויש המסתפקים בזכר לשבת בלבד. ולאף אחד מאלה אין בכיס פתק אלוהי ובו תשובה לשאלה: "מיהו יהודי".

 

ועל כן אשוב ואטען: אין כזה דבר "יהודי". אין אידיאה של "יהודי". יש בני אדם הבוחרים מסיבות שונות להגדיר את עצמם כיהודיות וכיהודים, ולעיתים הם בוחרים גם להשתייך לקהילה יהודית. אין שום דבר מלבד ההגדרה (האישית והקהילתית) ההופך אדם ליהודי.

 

כן, ליהודים רבים יש פנטזיה משותפת ולפיה יש אי-שם הגדרה מדויקת, ויש מישהו (לרוב, גבר עם בגדים שחורים, זקן ארוך ושורשים במזרח אירופה) שמחזיק בידיו הקפוצות את האמת היהודית, והוא מחלק לבאים בשעריו תעודות כשרות מאלוהים.

 

אבל הגיע הזמן להודות שמדובר בפנטזיה ילדותית על אבא גדול וכל-יכול. והצרה עם הפנטזיה הזו שהיא גובה מחירים כבדים – מכאיבה, משחירה פנים, מדירה ומצירה צעדים.

 

רוצים דוגמה?

השבוע צפיתי בביקורו של בנט בתכנית "גב האומה". הוא נראה זחוח

(כפי שנראה איש שלעולם לא מתנצל) ועם זאת, מנסה לרצות את כולם. הוא שב והתפתל מול האתגר הלהט"בי. הוא הבטיח ללהט"בים שאין לו שום דבר נגדם, והוא אח גם שלהם, אלא שלצערו מבחינה הלכתית הוא חייב להתנגד לזכותם להינשא בנישואים חד-מיניים.

 

האמת? תומכי הגישה הזו רק חצי צודקים. הם צודקים בחובתם לאהוב, כיוון שמצוות האהבה של התורה כוללת את כולם (אגב, היא גם כוללת פלסטינים ועובדים זרים), אבל הם לא צודקים בטענה שמבחינה הלכתית יש להתנגד לנישואים חד-מיניים. בואו נאמר זאת בצורה ברורה: אין שום איסור הלכתי על נישואים חד-מיניים. כלום. אפס. יש גינוי מקראי איום ומצער על סוג מסוים (בלבד) של קיום יחסי מין בין גברים (בלבד). אבל זהו, זה הכל. זה האתגר ההלכתי היחיד הניצב בפני הומואים דתיים, ואין שום סיבה להוסיף ולהקשות על חייהם.

 

לחתונה של אנשים בני אותו מין אין נפקות הלכתית, ואין לה כל התייחסות בהלכה. מבחינת ההלכה זה "פרווה": לא חלבי ולא בשרי, לא מעלה ולא מוריד. כלומר, פתוח לבחירה אישית. שאלת הנישואים של אנשים בני אותו מין עלתה לשולחן הדיונים באופן רציני רק בשנים האחרונות, אז איזו מסורת הלכתית בדיוק כובלת את הפוליטיקאים הדתיים? ראשית, רבים מהמצביעים שלהם הומופובים. ושנית, הם יודעים שהחילונים שמולם הם מדברים, לא מבינים דבר וחצי דבר בהלכה, אז אפשר למכור להם תירוצים בתקווה שיתפייסו.

 

אין "ההלכה", ועל כן היא לא מחייבת

אז הם שינו את ההלכה. המנהיגים הדתיים החליטו שההלכה אוסרת דבר שהיא לא אוסרת. הם המציאו הלכות חדשות. שלא יהיו אי הבנות - אני מתעבת את עמדתם ביחס ללהט"בים, אבל אני חושבת שמותר וצריך להמציא הלכות. אלא שאנחנו חייבים להיות מודעים להמצאות שלנו, ולקחת עליהן אחריות.

 

תגידו את האמת: "אנחנו ממציאים את היהדות שלנו". "אנחנו ממציאים את ההלכה שלנו". כל היהודים ממציאים כל הזמן את התרבות שלהם. אז מה מבדיל אותם מיהודים רפורמים? אולי נתחיל מזה שהאחרונים לוקחים אחריות על הבחירות המוסריות שלהם, ולא מעבירים את האחריות לשק החבוט ששמו: "אבל ההלכה מחייבת". יהודי יקר באשר אתה - זה אתה שמחייב את ההלכה, היא לא מחייבת אותך.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

תודה רבה לך, זאב מרזל, על טור בהיר, מלומד ומאתגר. כתבת כי "ההלכה

הציבה לנו עקרונות שלתוכם אנו מכניסים את המציאות", וגם כתבת: "אז מהי ההלכה? הגדרות שלתוכן אני מכניס את חיי האישיים. מעין חוקים יהודיים, שעל פיהם אני פועל".

 

דבריך זכו לתגובות רבות, ואני רוצה להצטרף לדבריו של מאיר מנתניה (טוקבק 6) ולשאול (שוב ושוב): איפה החוקים האלה? איפה ההגדרות? שנים רבות מאוד אני לומדת תלמוד, ולא נתקלתי בהגדרות ואף לא במכנים משותפים. פה ושם עולה בתלמוד איזשהו כלל, וגם הוא נהדף על ידי כללים אחרים. אין כללים. אם יש כלל – הביאו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות יש או אין.

 

נכון להיום, בכל ויכוחיי עם אנשים אורתודוכסים, עולה הטענה בדבר כללי פסיקה שמחייבים את כל העם היהודי. ואני מעולם לא זכיתי לראותם.

 

חברות וחברים יקרים, אם מישהי/ו מכם חפצ/ה לכתוב טור עמדה ביחס להלכה – בשמחה רבה נמשיך את הוויכוח, וכל עמדה מנומקת ומכבדת תתקבל בברכה.

 

ועניין אחרון, משמח ואישי: מדי פעם אני מספרת לכם כאן על שני, בתי המיוחדת. ובכן, האישה הצעירה הזו החליטה שהיא רוצה לספר לכולנו איך זה להיות נערה מיוחדת. החליטה - ועשתה. היא פתחה בלוג ששמו "בראש של נערה מיוחדת" (זה הלינק, לחצו), ואתם מוזמנים לקרוא, להגיב ולפרגן לנערה אמיצה ומיוחדת.

 

שבת שלום, ובחירות מוצלחות

 

  • לכל הטורים של רוחמה וייס

     

     


  •  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים