שתף קטע נבחר
 

קנאי הדת, אלוהים יעשה לכם בית ספר

ספר יונה מבקש להבהילנו מגישות דתיות הלוחמות למען אמת שאין עמה חסד, גישות קנאיות שלא חסות על ברואי-אל. ערב יום הכיפורים, אם מישהו מספר לכם שיש מצווה רצחנית, או שאנשים צרכים למסור נפשם, שפיותם ובריאותם למען הדת - עשו עמו חסד ושלחו אותו לבית הספר ששמו "יונה"

אמת או חמלה

ביום הכיפורים מיטלטלים יהודים בין מחויבות לאמת, לכמיהה שהרחמים יפרצו את שורת הדין. אנחנו מצפים שביום כיפור אלוהים "יעמיד במשפט כל יצורי עולם", ובאותה איבחה מתחננים: "רחמנו כרחם אב על בנים".

 

לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

מתוך מאבק זה נקרא ביום כיפור את ספר יונה – ספר-הספרים של מלחמת האמת והרחמים. סיפור קצר בן ארבעה פרקים שבהם ארבעים-ושמונה פסוקים בלבד (ובלי התפילה ה"מודבקת" שעוד ידובר בה – בדיוק ארבעים פסוקים). במילים מדודות עד כאב, מציג הסיפור איש בודד, שנשמתו נקרעת מתשוקה אל האמת - ומחוסר יכולת להבין את החמלה.

 

פרק א': בנה של האמת

רמז שמן כלווייתן רובץ בשער הכניסה לספר יונה (א', א'): "דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי". האיש הזה הוא בנה של האמת, וכשהוא נלחם למען האמת, הוא נלחם על כבודה של אמא, על זהותו ועל חייו. אין ליונה חיים ללא האמת (כך לפחות נדמה לו בראשית המסע), ולכן אינו יכול לוותר.

 

חוזה לך ברח

כשאלוהים אמר ליונה (א', ב'): "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה ... וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי", חזה יונה את

התסריט המלא, את הטקס הידוע, את התרמית. יונה הבין שעליו לבגוד באמו הורתו - האמת. שוב יש בעולם אנשים שפשעו בפשעים שעונשם קצוב וידוע, ושוב אלוהים מעודד אותם לשוב, ואת עצמו לוותר על העונש.

 

"תשובה" היא מִשאלה להתערבות בלתי אפשרית בהיסטוריה, כאילו ניתן לעשות delete לאירועים. המילים הרבות בשפה העברית המתארות "תשובה", מצביעות על האתגר המוסרי שהיא מעמידה לשוחרי האמת. למשל, "כפרה" היא כיסוי (כמו ה"כפורת"), ומעידה על הרצון לצעף את ערוות החטא. או ה"מחילה" החז"לית, שייתכן שמקורה בתקווה למחיקה ומחייה של מה שנעשה (ואני חושבת מחשבה מדרשית על מחילה הנחפרת במסתרים, תחת שלטון הדין, ודרכה חותרים לסליחה). בתשובה יש העלמת עין ואפילו שקר. הקורבן האמיתי של יום הכיפורים הוא האמת.

 

כשיונה בן אמיתי הפך לנביא, הוא כנראה ציפה שמשימתו תהיה כמשימת מגיד העתידות, וכתפקיד הגורל בפעולת המלחים באונייה. אלא שאלוהים החליט שנביא אינו איש בשורה אלא מחנך, ויונה התקומם.

 

לראשונה, יונה מגלה חולשה

בסערת הים מתחיל בן אמיתי לגלות את מורכבות יחסו לאמת. יונה יודע (א', י"ב) "כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה", ובכל זאת אינו מפיל עצמו לים, אלא אומר למלחים: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם". ומדוע לא יקפוץ יונה מיוזמתו? מדוע להעביר את האחריות המוסרית לידיים נקיות? האם יתכן שיונה, איש האמת, מקווה לחסד? האם הוא מקווה שהמלחים ימצאו מוצא, וחייו ינצלו שלא כדין? האם במסתרי לבו מבקש יונה רחמים? 

 

 

בסבלנות אין קץ, בעדינות של הורה המבין ללב בנו המתבגר, מלמד אלוהים את יונה שכולנו, ואפילו אידיאולוגים נוקשים, כמהים לחסד.

 

פרק ב': תפילות מודבקות

ליבת פרק ב' היא תפילה "מודבקת", הלקוחה מקובץ תפילות קיים; אין בתפילה התייחסות ספציפית לסיפור

יונה, ובנוסף, מקטעים ממנה מוכרים מספר תהלים (למשל, תהלים מ"ב, ח').

 

יש יופי בבחירה להשקיע שמונה מתוך ארבעים-ושמונה פסוקי הסיפור בתפילה "מן המוכן". אפילו כשיונה, האידיאולוג הגדול של האמת, נבלע בתוך הדג - הוא מסרב לבקש על נפשו. "מגיע לי להיענש", הוא אומר לעצמו ולאלוהיו, ולא מתפלל לרחמים.

 

בכל זאת יוצאת לו מהפה חצי תפילה, רבע בקשה, תפילה "מודבקת" להצלה. ועבור אדם כמו יונה זה הישג לא מבוטל.

 

בהומור מתאר רש"י את סרבנות התפילה של יונה: "דג גדול - זכר היה, והיה עומד בריוח ולא נתן לב להתפלל. רמז הקדוש ברוך-הוא לדג - והקיאו לתוך פיה של נקבה שהייתה מלאה עוברים, והיה שם בדוחק, ויתפלל שם. שנאמר: ממעי הדגה".

 

רק מצוקת בִּטנה עמוסת העוברים של הנקבה, הייתה מעבר ליכולת ההתמודדות של יונה, ולבסוף הוא גילה "חולשה" אידיאולוגית, ומלמל תפילת רחמים.

 

פרק ג': בן אמיתי משקר

בפרק ג' קורה מה שצריך היה להתרחש בפרק א'. כל אורכה של נבואת יונה חמש מילים (ג', ד'): "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת". מילים אלה הופכות את קרביו. הוא יודע שאנשי נינוה יחזרו בתשובה, הוא יודע שאלוהים שוב יינחם על הרעה - ונינווה תיוותר על כנה.

 

אלוהים כופף את ידו ולבו של יונה, ואיש האמת אולץ לדבר שקר.

 

פרק ד': מרצע הכאב יוצא מן השק

בצר לו ולאחר שקיים מצוות אנשים מלומדה את דבר האל, יונה מטיח באלוהים את כאבו האמיתי (ד', ב')

"הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה".

 

יונה "משחק" עם תארי האל שצויינו במתן לוחות הברית השניים (שמות ל"ד, ו'): "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּים וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". הוא מותיר את התארים העתיקים, אך מוחק את התואר האחרון. היחיד שאינו מידת חסד - אלא "אמת".

 

יונה "בועט לאחור", ותוקף את אלוהים כבר על מתן הלוחות השניים: "מן הדין היה להשמיד את ישראל בחטא העגל. וראה, אלוהים, לאן גלגלה אותנו מידת הרחמים שלך". יונה תוקף את אלוהים: "הטענה שאתה אל-אמת היא שקר".

 

מה הסיפור של הקיקיון?

מיובש מחום מצפה יונה לראות מה יקרה בנינווה. אבל הוא הרי יודע מה יקרה - לא יקרה דבר. יונה מחכה לראות את אלוהים שב ומאכזב אותו. אלא שאלוהים מחליט לבנות ליונה עוד ניסיון קטן ומכאיב מאין כמותו, בדמות קיקיון, שיח קטן ומצל.

 

יונה לא זקוק לצל הקיקיון (הוא הרי לא ציפה לעזרה ובנה בעצמו סוכה). הקיקיון היה מתנה. ופתאום, בלי לשים לב, יונה הרשה לעצמו לשמוח על מתנה. על חסד. כשאלוהים ייבש את קיקיון-המתנה בעזרת התולעת ו"רוח קדים חרישית" (כמה שהתיאור הזה יפה...) שב יונה וביקש למות.

 

לשבריר שנייה התפתה יונה להנאה שבליטוף האלוהי, לשמחת המתנה. אני חושבת שיונה לא התאבל על אובדן הקיקיון, אלא על הגילוי המכאיב שגם הוא, איש האמת חסר הפניות, שמח לקבל חסד. יונה נבעת מהגילוי שגם הוא אוהב מתנות, וגם הוא צמא לליטוף.

 

יש מקום בו אמת עם חסד תרבץ

למקום הזה קוראים אינטימיות. שם, לפרקים, האמת פחות כואבת, ומִדי פעם היא יכולה אפילו ללטף.

 

יונה רחוק עדיין מההפלגה אל האי ששמו אינטימיות. השיעור הזה אולי יתקיים בשלב מאוחר יותר. בשלב זה יונה לומד לגלות שהוא אדם. רק אדם. ממש אדם. זה כואב נורא.

 

זה ערב יום הכיפורים

ספר יונה מבקש להבהילנו מגישות דתיות הלוחמות למען אמת שאין עמה חסד, גישות קנאיות שלא חסות על ברואי-אל. אם מישהו מספר לכם שיש מצווה רצחנית, או שאנשים צרכים למסור נפשם, שפיותם ובריאותם למען הדת – עשו עמו חסד ושלחו אותו לבית הספר ששמו "יונה".

 

וחבריי בבית המדרש של הטוקבקים

אני מתפללת שניתן לאהבה שבנו לנצח, ותקוים בנו ברכתו של רש"י: "מלחמה שעל ידי ספר – אהבה יש בסופה", ואני מצרפת ממני אליכם – שיר תפילה:

 

רבי יוחנן לאחר שמסיים תפילתו אומר כך: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעזך ותתעטף בחסידותך ותתאזר בחנינותך

ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך (בבלי, ברכות טז ע"ב).

 

ואני, שאיני יודעת אם הסתיימה תפילתי

ואם החלה

ואני, שתדיר בצער כה עמוק

אומרת

יהי רצון שלא תתעטף

(ולפחות אל תמהר, למה לך?)

זו אינה בושתנו

ואין צורך להציץ

וכדאי להסתכל

 

על כן, יהי רצון שתביט,

לאט, ברחמים גדולים,

בעומק עירומנו

בעצבון קמטינו

בבושתנו ובגאוותנו

יהי רצון שנביט

 

יהי רצון שרחמים

שחנינות

שמדת טוב

שענוותנות

יעטפונו לאורך ימים

 

שבת שלום, וגמר חתימה טובה!

 

  • לכל הטורים של רוחמה וייס
  •  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים