"קפה ירושלים" בפולין: "היו לי חיים נפלאים, עכשיו אני מעביר את הזיכרון"
בבניין הפולני שהיה שייך ליהודים - תלויים גווילים של ספרי תורה, ותמונות של משפחות בשחור-לבן. דב למל, ניצול אושוויץ, לא ביקר ב"קפה ירושלים" שפתח בבנדין, בבית שבו נולד. "נדרתי שלא לדרוך שם יותר", הוא אומר. "אבל כמו שחשוב שיראו את אושוויץ, חשוב שיראו מקום שהיה פעם עיר יהודית גדולה, וחיים יהודיים שלמים שנמחקו"
משמאל: למל ומשפחתו שנספתה ברובה בשואה, בצילום משנת 1938. מימין: שבעים שנה אחרי, עם המשפחה שבנה
76 שנים אחרי ששרד את זוועות אושוויץ-בירקנאו, בחר דב (ברנרד) למל להנציח את משפחתו בדרך לא שגרתית. הוא פתח בעיירה בנדין שבפולין את "קפה ירושלים", שמהווה נקודת מפגש קולינרית, אבל גם מוזיאון חי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הקפה כבר הפך לנקודה מומלצת למדריכי סיורים בפולין, ולמקום מפגש לסלבריטאים מקומיים. אך למל עצמו לא מתכוון לבקר שם. "נדרתי שלא לדרוך שם יותר", הוא אומר, ומבטא את היחסים מורכבים עם מי שהיו פעם שכניו. המורכבות הזו נעה בין חוסר אמון מוחלט בפולני הממוצע, לבין יחסי הערכה ואמון מוחלטים בצעיר פולני העונה לשם אדם שידלובסקי, מי שהגה את רעיון בית הקפה וההנצחה.
קראו עוד
בערוץ היהדות :- "היטלר צדק" ו"שונא יהודים": הכי אנטישמיים ברשת
- בר מצווה בכותל לניצולי שואה: "זה הניצחון שלי"
כמה עולים חדשים יש בעיר שלכם? בדקו
"זהו בית ילדותי בעיר בנדין", כתב למל במכתב פתוח למכריו, עם פתיחת בית הקפה. "כאן גדלתי, וכאן היו לי חיים שמחים ומאושרים עד אותו היום שבו פרצה המלחמה הארורה ההיא וקטעה את אושרי, קטלה את משפחתי וגדעה את שורשיי לעד. הייתה כאן קהילה יהודית שוקקת חיים. היום נותר רק זיכרון. בימים אלה הושלמה אחת המשימות החשובות שלי, לספר ולהעביר זיכרון. זיכרון של חיים, זיכרון של אנשים, זיכרון של משפחה".
הילדים עם סירי הצ'ולנט כבר לא צועדים פה בשבת
דב ברנרד למל מציג את עצמו בפשטות כירושלמי. זו גם הסיבה לשמו של בית הקפה, השוכן בקומה הראשונה של בית ילדותו. הבית מחזיר אותו לאחור. בין חדריו שבהם לא ביקר כבר עשרות שנים, הזיכרונות ממשיכים לדהור.
"בימים אלה הושלמה אחת המשימות החשובות שלי, לספר ולהעביר זיכרון. זיכרון של חיים, זיכרון של אנשים, זיכרון של משפחה". "קפה ירושלים" בבנדין(צילום: וויטק בורקובסקי)
למל מתאר את חוויות ילדותו בשנות השלושים, בבנדין. את הילדים היהודים הצועדים בשבת ברחובות העיר, עם סירי צ'ולנט מהבילים לסעודת השבת שחוממו מיום שישי במאפייה המקומית. את 40 אלף התושבים שלדבריו חיו רק בעיירה עצמה לבדה. "היום לא נשאר להם שום זכר", הוא אומר בכאב.
את הפרק האפל ביותר בחייו, לאחר ששרד את זועות אושוויץ, הוא מעדיף להשאיר לא מסופר. מימי ילדותו ועד ליום שבו שב הביתה, יש חור שחור ודומם של כאב. עם סיום המלחמה שב לבית ברחוב מודרז'יובסקה 44, ומצא את אחיו יוזק (יוסף), היחיד מבני משפחתו שהצליח לשרוד את שנות השואה בהיחבא. הוא מספר כיצד תחקר אותו מבעד לדלת הנעולה באין-ספור מנעולים, כדי ששוכנע שזהו אכן ברנרד, אחיו האהוב.
"הוא חשש שמדובר באנטישמים מקומיים שבאו 'לגמור את העבודה. מקרה כזה אירע בעיירה אחרת. זה לא שהם שמחו שחזרנו... לפני השואה גרנו בבניין יהודי. 21 דירות מתוך 22 היו שייכות ליהודים. כשאחי חזר אחרי המלחמה, היו שם פולשים מקומיים, והוא פינה אותם, ושיכן במקומם ניצולים שהגיעו מהמחנות ולא היה להם לאן ללכת. היינו שם עד שסידרנו את המסמכים שלנו, ואז בשנת 1945 עזבתי, ולא חזרתי מעולם".
למה?
"אני לא חושב שיש ליהודי מה לחפש בפולין. אני נגד כל הביקורים שם. אנשים באים לאושוויץ, ומשאירים כסף במקומות האלה. נדרתי נדר שלא לדרוך שם יותר. אבל יש דור אחר שנוסע לראות ולהיזכר, אז לפחות שיהיה להם מה לראות ולזכור. וכמו שחשוב שיראו את אושוויץ, חשוב שיראו מקום שהיה פעם עיר יהודית גדולה, ושהיו שם חיים יהודיים שלמים שנמחקו".
אדם הפולני: "הפך בבנדין לאישיות לא רצויה"
למל לא מסתיר את הדעות המאוד מוצקות שלו על האנטישמיות הפולנית: "הם אנטישמים מלידה. הם לא צריכים להכיר יהודים כדי לשנוא, הם נולדים עם זה. בעיירה הם הרסו רחוב שלם של בתים מדהימים של יהודים, כדי שיוכלו לקבל את האדמה. יש לי אפס אמון בהם. עם זאת, אני לא מחפש נקמה, בעיניי, עצם העובדה שזוכרים ולא שוכחים, זאת הנקמה".
כווילי תורה על הקירות, ונרות זיכרון. פעם גרו כאן אבא, אמא וארבעה ילדים(צילום: וויטק בורקובסקי)
ומצד שני, יש את אדם שידלובסקי. אדם היה ונשאר אניגמה בעיניו של למל, שאומנו בחוסר אמון. שידלובסקי
ילדות נשכחת:
הילדה היהודייה ששנאה יהודים
יצחק טסלר
אביבה אגמון לא תשכח לעולם את היום שבו לקחו אותה לראות את חיסול גטו ורשה, והיא מחאה כפיים באושר: "היהודים נשרפים!" בגיל חמש נשלחה למנזר - שם חיה בתנאי קור ורעב, וחונכה לשנאת יהודים. אחרי המלחמה עלתה לישראל, ושכלה את בעלה בפעילות בטחונית. עכשיו היא שוברת שתיקה
המפגש הראשוני באזכרה, אי-אז לפני 15 שנים, התפתח לקשר. למל שנמנע מכל מגע עם בית ילדותו, נאלץ ליטול את המושכות לידיו עם פטירת אחיו לפני 13 שנים, ומינה את שידלובסקי כאחראי על הבניין שדירותיו כיום מושכרות במחיר זעום לתושבים מקומיים.
"אדם הוא שהגיע אלי עם הרעיון לפתוח באחת היחידות בית קפה, שיתפקד גם כמוזיאון קטן", למל מציין. "מוזיאון שיספר את סיפורם של בני משפחת למל, ותושביה היהודים של העיירה. הסכמתי לבית קפה כי הוא אמר לי שהוא רוצה להנציח את המשפחה. הוא ביקש ממני לשלוח לו תמונות שלהם, שיוכל לתלות במקום, וכך באמת היה.
"הוא מקפיד להביא למקום סלבריטאים מקומיים, לפרסם כל מני אירועים, ולקדם את המקום בפייסבוק. אפשרתי לבית הקפה להתנהל שנה ללא תשלומי שכירות, כדי לראות שהעסק מצליח להחזיק. אני מקווה שיבואו קבוצות שמגיעות לפולין מישראל, כדי לחזק את המקום".
"אני לא חושב שיש ליהודי מה לחפש בפולין. אני נגד כל הביקורים שם. אנשים באים לאושוויץ, ומשאירים כסף במקומות האלה. נדרתי נדר שלא לדרוך שם יותר". עם בנו, יוסי(צילום: ישראל כהן)
למל מתאר כיצד שידלובסקי, שכיהן בעבר כחבר עירייה, נזרק אחר כבוד מתפקידו בה בשעה שעמדותיו הפרו-יהודיות הפכו אותו לאישיות בלתי רצויה. "אני עוד לא בטוח שאין שם שום רקע יהודי", הוא מסייג. "זה לחלוטין מקרה חריג. לא יכול להיות שהקשר והמחויבות שלו לזיכרון היהודי, נטולי שורשים".
"בשם האב"
מי שבחר לייצג את המשפחה בפתיחת בית הקפה הייחודי, הוא האמן הגרפי הישראלי הידוע יוסי למל, בנו של דב. "כשהגעתי לבית בפעם הראשונה, בכיתי נורא", הוא מספר. "זה היה בכי של כאב ושל שחרור אדיר. זה בסופו של דבר הבית שבו חיה משפחתי".
איך אתה מסביר את הדיסוננס הפולני: מצד אחד, היוזמה של בית הקפה - ומצד שני, האנטישמיות שעליה אבא שלך מדבר?
"יש איזה בור ענק בחוויה הפולנית של השואה. מצד אחד, אי אפשר להתעלם מסוג של כמיהה של חלקם שמחפשים להתחבר חזרה, לחזור לחיים שהיו עם היהודים. אני רואה את זה כסוג של פאנטום כזה שעדיין נוכח בזיכרון, גם אם לא במציאות הנוכחית. יש לי חברים מדהימים שם. אנשים בני גילי, שרוצים וכמהים לקשר".
"מצד שני, יש תגובות אחרות של פולנים שממש לא אוהבים את החזרה הזו של יהודים לשם, כל מיני כינויים מהעבר של 'יהודים מסריחים' חוזרים. אני חושב שההבדל הוא, שהגרמנים לפחות לקחו אחריות ועשו תיקון. הפולנים עדיין לא שם. הם מציגים את עצמם כקורבנות, בעוד שהמציאות היא שהם שיתפו פעולה בשמחה רבה, שמחה רבה מדי. אבא סיפר לי איך הוא ניסה לברוח מהנסיעה לאושוויץ, ואיך הפולנים - לא הגרמנים - הם שהחזירו אותו מיד לשורה".
למל האב עודו חצוי בין הרצון להצלחת בית הקפה ולהנצחה המתמשכת של משפחתו, לבין הזיכרונות הכואבים שמעלה פולין. את בית ילדותו הוא רואה כבר שנים רק בתמונות:
"כשאני מביט על ביתי, מחוז ילדותי, כפי שהוא נראה היום, צבוע כחדש, על מרפסותיו פורחים הפרחים באדניותיהם... מביטים אנשים מבעד לווילונות, ברגע זה אני מבין איזה טרף קל אני למלכודות הרחומות של הגעגועים. ברגע זה אני מבין, שיש לי זכות יחידים שאני כאן ואני יכול. ברגע זה אני מבין, שאני מעביר הלאה את הזיכרון. מכאן אם תרצו, בואו וראו איזה יופי של חיים היו לי אי-שם בבנדין, עם אבא ואמא וארבעה ילדים שמחים... עכשיו תוכלו ללגום קפה מהביל, ולדעת שכל החיים הם זיכרון בלתי נמנע".
"בור ענק בחוויה הפולנית של השואה". דב ויוסי למל
צילום: ישראל כהן
מומלצים
