אורלי וילנאי פדרבוש: חתימה פשוטה מצילה חיים

החתימה

"חתמתי על כרטיס אָדי לפני שנים רבות. נתקלתי ברחוב בדוכן החתמה של אגודת אָדי ושם הסבירו לי את החשיבות. הבנתי כמה זה נכון. בעיניי, ישנה בעיקר בעיה של מודעות כי אני לא מכירה הרבה אנשים שירצו למנוע חיים מאנשים אחרים".

ההתלבטות

"לא היו לי שום התלבטויות טרם החתימה על כרטיס אָדי. המגבלה היחידה שלי הייתה שלא ידעתי איך ואיפה חותמים. החשיבות מאוד ברורה לי. אין שום סיבה שאני אמשיך לשמר את אבריי אחרי מותי אם אני יכולה להציל אנשים אחרים. אני חושבת שהיום בגלל שזה כל כך נגיש, התירוץ של 'אני לא יודע איך עושים את זה' או 'אין לי כח או זמן ללכת לשם' הוא לא רלוונטי".

התגובות

"כל הסביבה שלי חתומה על הכרטיס וזה כמעט הפך להיות מובן מאליו".

 וילנאי פדרבוש: קיבלתי תחושה שחייבים לעשות הכול. צילום: עופר עמרם

פגשתי בחולה

"באחד מתחקיריי פגשתי אם משפחה מסורה שמחכה כבר שנים ארוכות לכליה. אתה רואה אנשים שבאמת עבדו קשה כל החיים והשקיעו, קנו דירה, מתפרנסים, חיים ומגדלים ילדים ואז פתאום נוחתת עליהם המכה הזאת. יושבת אישה באמצע הסלון, לא יכולה לזוז, צריכה לעשות כל הזמן דיאליזות, וכל החיים משתנים והצער נורא גדול והפחד מהמוות מרחף כל הזמן מעל.

"כשנפגשתי איתה קיבלתי את התחושה שחייבים לעשות הכל ועכשיו כדי שייווצר כאן איזשהו מנגנון שבו אנשים לא יצטרכו לחכות כל כך הרבה זמן או להוציא כל כך הרבה כסף ואולי במקרים רבים לנצל אנשים אחרים כדי לזכות בבריאות שלהם ובחיים שלהם בחזרה".

אני עושה

"עסקתי לא מעט בהשתלות, בסחר באברים ובציפייה להשתלות, במסגרת תחקירים ב'עובדה'. פגשתי אנשים שמוכנים למכור את כליותיהם בגלל מצוקה כלכלית, אבל בעיקר פגשתי בחולים שנורא זקוקים ומוכנים לשלם כל מחיר בשביל אברים. השוק והסחר באבריי בני אדם בגלל שאין מספיק תרומות, בגלל שאין מספיק אנשים שחתומים על אָדי, הוא מזעזע, קורע וצריך להיפסק.

"מטבע הדברים, אחרי שנפגשתי עם אנשים וראיתי את מצוקתם, דיברתי על זה יותר וניסיתי להפיץ את הבשורה. זה אף פעם לא נפל על אוזניים ערלות. כלומר, כל מי שדיברתי איתו על זה בהחלט נרתם לסיפור, הלך וחתם על כרטיס אָדי בעצמו".