עידן התמימות
הסרט החדש על יוצרו של "פיטר פן" מתעלם מהפרקים הבעייתים בביוגרפיה שלו כדי לייצר מלודרמה הוליוודית מרגשת
"אני משוכנע במאתיים אחוז שמעולם לא היה רצון לנשיקה (חוץ מנשיקה על הלחי)... אני יכול לומר בוודאות שאני מעולם לא שמעתי מילה או ראיתי דבר שמרמזים על היותו הומוסקסואל או פדופיל. אם הוא היה ניחן באחת מן הנטיות הללו, הייתי מודע להן. הוא היה תמים - וזו הסיבה שהיה ביכולתו לכתוב את 'פיטר פן'" (קטע מתוך מכתב שנשלח על-ידי ניקו לוולין דיוויס, הצעיר במשפחה שהיוותה את ההשראה למשפחת דארלינג ב"פיטר פן", לאנדרו בירקין מחבר הספר, "ג'יי מ. בארי והנערים האבודים").
לעתים נדמה כי כמות הדיו שנשפכה בניסיונות לפענח את דמותו של ג'יימס מת'יו בארי, יוצר "פיטר פן", ומערכת יחסיו עם משפחת דיוויס, שנייה רק לנהר המלל שהותיר מאחוריו המסע אחר המשמעויות והפרשנויות השונות ליצירה המדוברת. ולראייה, כ-100 שנים עברו מהיום שבו "פיטר פן" הוצג לראשונה על במות לונדון ועדיין אנו עדים לנסיונות הללו. ב-2003 היה זה פי.ג'יי הוגאן שהציג בפני הצופים גרסה בוגרת, ממזרית ומרשימה למעלליו של הילד שלא רצה להתבגר וכעת הגיע תורם של התסריטאי דיוויד מגי והבמאי מרק פורסטר ("מונסטר בול") לבחון את אישיותו המיתולוגית של בארי בסרט העדין והמרגש "למצוא את ארץ לעולם לא" שיוצא הערב (ה') לאקרנים.
היצירה בוחרת להתמקד בתקופה שבמהלכה בארי (ג'וני דפ), מתוסכל מכשלונו הטרי בתיאטרון וממערכת היחסים המתפוררת עם זוגתו לחיים, נכנס לחייה של האלמנה סילביה לוולין דייויס (קייט ווינסלט) וארבעת ילדיה ופוצח בידידות מופלאה, הכוללת משחקי אינדיאנים ופיראטים, שלעתיד יהוו את חומרי היסוד לעבודתו המזוהה ביותר.
כבכל אירוע שבו קיים מפגש בין יוצר רגיש (בייחוד אם מגלם אותו דפ המופלא), אלמנה חולה (בייחוד אם מגלמת אותה ווינסלט הבוכייה) וילדים מיוסרים, כדאי גם הפעם להכין את הממחטות מראש, שכן "למצוא את ארץ לעולם" הוא מסוג הסרטים שבהם הדמעות אינן יודעות שובע.
הדמעות הללו ממלאות בימים אלה תפקיד מרכזי בדיון על איכותה של היצירה החדשה, שכן מרבית הביקורת שנמתחה בארה"ב נגד הסרט עסקה באופן שבו התסריט - המתבסס על המחזה "האיש שהיה פיטר פן" מאת אלן ני - משנה ומעוות את ההתרחשויות ההיסטוריות למען יצירתה של מלודרמה הוליוודית מייבבת ורגשנית במיטב המסורת של פרנקו זפירלי ("סיפורו של אלוף"), או ארתור הילר ("סיפור אהבה").
ואמנם, המדקדקים שביניכם ימצאו לא מעט צדק בטענות הללו. ככלות הכל, ניכר כי יוצרי הסרט עמלו קשה על העלמתם של כל פריט מידע או ראיה מחשידה שעשויים לשרטט דיוקן עמום או אפל של בארי ויחסיו עם משפחת דיוויס. כך למשל, אבי המשפחה נעדר לחלוטין מהגרסה הקולנועית ואילו השמועות הבעייתיות בדבר מאווייו המיניים של המחבר הנודע מופיעות לרגע קט ואינן חוזרות להטריד שוב את מחשבותיו של גיבור הסרט או את אלו של הצופה.
נשאלת השאלה מדוע פורסטר ומגי בוחרים לחטוא להיסטוריה? כלום אין הם מעורים בעובדות הידועות לכל? התשובה לכך ברורה. הם מודעים לכל פרט ופרט ובכל זאת בוחרים לטשטש את כל אותם עקבות בעייתיים, שכן ברצונם לשרטט את דמותו של בארי באותה תמימות שמאפיינת את דבריו של ניקו לוולין דיוויס לאנדרו בירקין במכתב שלעיל.
אין ספק כי השניים היו יכולים להציג את מערכת יחסיו של בארי עם האלמנה והילדים כסבוכה ואניגמטית, כפי שהיא נתפשה בעיני החברה הלונדונית באותם ימים, אך כמו ניקו וכמו רבים מן הקוראים והצופים של "פיטר פן", גם הם רוצים להאמין בטוהר מידותיו של היוצר. ככלות הכל, ללא הטוהר הזה גם אגדת "פיטר פן" עשויה לאבד מתמימותה.
לאחר לא מעט שנים שבהן זכינו לקרוא ולצפות בפרשנויות פרוידיאניות מורכבות לסיפורו של הילד הנצחי שהסירו את מעטה הקסמים מן היצירה, פורסטר ומגי בוחרים להציג בפני הצופה אינטרפטציה שונה ומרגשת שקשורה לא מעט לחוויותיו האישיות של התסריטאי שכתב את יצירתו בזמן שאביו גסס. לשיטתו של מגי יש לצפות ב"פיטר פן" כאלגוריה למוות ולחיים שלאחר מכן, ומכאן שאת "ארץ לעולם לא" יש לראות כעולם הדמיון שלנו שבו המתים יחיו לנצח אם רק נסכים להאמין. יהיו שיאמרו "נאיבי" ויש שיזעקו "ילדותי", אבל נדמה כי דווקא בימים טרופים אלה אנו זקוקים לאמונה הזו יותר מתמיד.
שני דברים לפני סיום:
1. את השירות הטוב ביותר לדמותו של בארי עושה ג'וני דפ שבניגוד להופעותיו האקסצנטריות הקריקטוריסטיות והנהדרות ב"שודדי הקאריביים" ו"היו זמנים במקסיקו" מייצר כאן דמות עדינה, שקטה מאופקת ומרטיטה, שממחישה עד כמה רחבה קשת התפקידים שהוא מסוגל למלא. ובכלל, הגיע הזמן שיתנו לדפ את הפסלון המוזהב. אם לא על הסרט הזה, אז לפחות על מפעל חיים.
2. כאמור יש לא מעט עיוותים היסטוריים ביצירה. המטריד מכולם הוא זה שעוסק במערכת היחסים בין בארי ובין פיטר לוולין דיוויס. לכאורה זהו הקשר המרתק ביותר ביצירה שכן האמון בין הדמויות נבנה לאיטו, אולם, מי שמצויד בידע מוקדם, יודע שאותו פיטר שמוצג בסרט כמי שנסחף בסיום אחר דמיונו של בארי ואף מגלה סימנים של מחבר בראשית דרכו, הפך במציאות למו"ל ממורמר, שהביע לא אחת את סלידתו מ"יצירת המופת הנוראית ההיא" ולבסוף, בחמישה באפריל 1960, התאבד בקפיצה לעבר רכבת דוהרת.
