יום 6: חלף עם הרוח
המשט כמעט נגמר, הגעגועים מתחילים לבצבץ, וצוות "אריאל" פותח את היום ואת התחרות בין היאכטות חדור רוח קרב. מהר מאוד יתברר שהיא, הרוח, יצאה להן מהמפרשים (הסימבוליים). למרות הכל, גם היום הזה נגמר ברוח טובה
היום השישי של המשט עמד בסימן של סוף, והפרידה הצפויה החלה לחלחל לתודעה והתקבלה ברגשות מעורבים. משך כל ימי המשט שמרו השייטות על קשר עם הבית אבל מיצו אותו בטלפון אחד ליום, לא יותר. הבית לא היה נוכח בזמן המשט ולא נטל חלק בשיחות בין נשות הצוות. היום הם כבר הודו שהן "קצת מתגעגעות, אבל...".
מדווחת מהמזח: היום הראשון, היום השני, היום השלישי, היום הרביעי, היום החמישי
כל מה שרציתם לדעת על אלת הים
היום התקיימה התחרות השניה של המשט. בהתחשב בעובדה שעד לפני חמישה ימים רבות מהן לא ידעו יאכטה מהי, תפקוד הצוותים היום היה הישג לא קטן. צוות "אריאל", אליו הצטרפתי היום, היה מקצועי לכל דבר. בתחילת המשט, עוד לפני התחרות עצמה, התנהלו השייטות כמו בנות ים ותיקות. הן ידעו מה סדר הדברים ומה יש לעשות בכל רגע. כל שנותר לסקיפרית הגאה הוא לרדת למטה ולדאוג לארוחת בוקר. כל מה שאני הצלחתי ללמוד הוא לזהות את כיוון הרוח הנכון שיאפשר לי לעשן מבלי להפריע. גם זה הישג.
התחרות עוררה רגשות מעורבים. הן רצו להתחרות, חיכו לזה, אבל מצד שני תחרות מקצרת את זמן המשט וזה משהו שהן ממש, אבל ממש לא רצו לעשות. כפתיח השמיעו הבנות את פס הקול של הסרט "תלמה ולואיז". בלי סימליות, סתם מוסיקה טובה. פלטת סנדוויצ'ים הועלתה לסיפון. הצוות החליט החלטה עקרונית שלא לבזבז זמן יקר במטבח, ובניגוד לצוותים אחרים שבישלו ארוחות חמות הן הסתפקו במזון קר. "בבית אנחנו כל הזמן במטבח", הן אמרו, "כאן אנחנו מעדיפות להיות על הסיפון".
לפני השמעת צפירת ההכנה למשט, תרגלו השייטות ברצינות מלאה, נאמנות לתפיסת "קשה באימונים, קל בקרב" את היציאה, את הסיבוב הפותח ואת המשכו. שניה לפני שהחלק התחרותי החל שרר שקט בסירה. כולן היו מרוכזות בעמדותיהן ובמטרה. המעבר בין הסייסטה של ארוחת הבוקר לדריכות של התחרות היה חד, אבל שניהם היו טוטאליים.
משמעת מים
עם השמעת צפירת הזינוק נטלה הסקיפרית את הפיקוד ותפעלה את הצוות במשמעת שלא תבייש גדוד צבאי בקו ראשון. אין דיבורים מיותרים, אין הפרעות, כולן פועלות כאישה אחת לקראת המטרה. ברגעים הראשונים היו כולן מרוכזות באופן מרשים, אבל לאט לאט החל הריכוז להתפורר והמשמעת לפוג.
בראשיתה היתה תחרות צמודה. כל חמש היאכטות שטו זו בצמוד לזו. את יתרונו היחסי איבד צוות אריאל בגלל טעות של רגע, סיבוב לא נכון לכיוון הלא נכון. זה היה גם רגע השבירה. צוות אצבעות, שבתחרות הקודמת הגיע אחרון, עבר אותן תוך שהן צועקות מהסיפון אל צוות אריאל: "אוהבות אתכן, אבל הפעם אנחנו חייבות לנצח".
המוטיבציה של הצוות החלה להתפרק. ה"באזז" לא החזיק מעמד. חלק פרשו, חלק נשכבו על הסיפון, חלק סתם בהו. צדיקה אחת בסדום המשיכה להתרוצץ על הסיפון בין המצפן ל-gps ולמשקפת. הסקיפרית ניסתה להפיח רוח לחימה בצוות, אבל תגובת העצלתיים שהתקבלה הוציאה גם לה את הרוח מהמפרשים. היות שלא הצליחה להילחם בהן - הצטרפה אליהן. זו לא היתה הפתעה גדולה שהצוות הגיע אחרון, אבל הן קיבלו זאת כמו נשים.
בסיום התחרות הסתדרו היאכטות בזו אחר זו. על פי סימן יצאה היאכטה האחרונה בסדר ועקפה את כל האחרות. כשחלפה על פניהן קיבלו את פניה בקריאות, שירה וכמעט מחולות. היתה זו שעת ההתפרקות, והיא התרחשה במפגן מרשים של אחדות. זר, אני יודעת, לא יבין זאת. יום אחד נותר למשט.
מעדיפות להיות על הסיפון
צילום: סיגל מגריסו
מומלצים
