הילי ילון: היום הראשון (והאחרון) שלי בכיתה א'
כשילדת הפרפרים והפרחים הגיעה לבית-הספר, הכל התחיל נפלא. ילדי כיתה ב' שרו, סוכריות טופי חולקו, אבל אז נגמרה הפסטורליה. כשנכנסה לכיתה החליטה לוותר על הסנדלים המעיקות ונשלחה לעמוד בפינה. לאותה כיתה היא כבר לא חזרה. הילי ילון, כוכבת "השמיניה", נזכרת ביומה הראשון בבית-הספר
זה קרה לפני 15 שנים. בבוקר האחד לספטמבר 1991 התעוררתי בבוקר אחרי לילה כמעט בלי שינה. כמו כל בחורה טיפוסית, אפילו אם היא רק בת 6, הקדשתי את מירב המאמצים להתגנדרות מיוחדת והקפדה על מראה כללי. באופן חד פעמי הרשתי לאמא שלי לעשות לי שתי צמות בחרתי בקפידה חולצה ורודה שתתאים לילקוט הברבי שלי, שבתוכו קלמר של צבי הנינג'ה (שהיה מאוד משוכלל עם כפתורים - כשלוחצים על כל אחד מהם נשלף מחק או מחדד).
את הצמות לא צילמו. רגע לפני, עדיין בפיג'מה: הילי ילון בת 6
כך, יד ביד, הגעתי עם אמא לבית ספר "עין הרים" בירושלים, שנראה לי ענק עם המון ילדים גדולים. הושיבו את כולנו באולם הספורט ושרו לנו את השיר "שלום כיתה א'". גם קיבלנו סוכריות טופי מילדי כיתה ב'. ועד כאן הכל נשמע פסטורלי ומתוק.
הבעיה החלה שבשלב מאוד מוקדם של היום איבדתי את הסנדלים שלי. הגעתי ממושב ליד ירושלים, ילדת פרפרים ופרחים, שמספרת לכל העולם אגדות על פיות - והקשר ביני לבין הסנדלים שעל רגלי לא נראה לי כל-כך הכרחי וחשוב. כשעמדתי מול המורה נבוכה ומתקשה להסביר לה מדוע אני יחפה, נשלחתי בראשונה בחיי לעונש ועמדתי במשך חצי שעה בפינה.
האמת, זה לא נראה לי סוף העולם. כנראה ככה זה בבית-ספר, הסברתי לעצמי. אבל אמא שלי לא קיבלה את זה באותו קור רוח כמו שלי (שגרם לי להרגיש כמו איזה סוג של גיבורת על). היא לקחה אותי הביתה ומעולם לא החזירה אותי לאותו מקום. זה היה היום הראשון והאחרון שלי באותו בית-ספר. שבועיים אחר-כך ביליתי בבית, ובסיומם נמצא לי מקום חדש: בית-הספר הדו-לשוני בנווה-שלום. שם למדתי עד כיתה ד'. אז עברנו לתל-אביב ואני לבית-הספר הדמוקרטי ביפו, שממנו יש לי רק זיכרונות נפלאים.
הילי ילון היא שחקנית וכוכבת סדרת הנוער "השמינייה"
עוד נזכרים ביומם הראשון ללימודים:
היום היא תלמידה מצטיינת בשמינייה
צילום: גיא הכט
מומלצים
