יגעת ומצאת - האמיני. טור אופטימי וקצת עצוב
עד הגעתו של המיועד היתה תלמה חיית מסיבות פרועה: אריה בברים, טיגריס בג'יידייט, וכמובן, נמרה במטה (זה לא השתנה). כיצד בויתה חיית הפרא? איך הושלם תחת אפינו מהפך ללא עזרתה של אורנה דץ? יום הולדת שנה ופרידה
לתלמה יש חבר, ואת זה אתם כבר יודעים. הוותיקים מביניכם בוודאי כבר הבינו שעד הגעתו של המיועד היתה תלמה חיית מסיבות פרועה: אריה בברים, טיגריס בג'יידייט, וכמובן, נמרה במטה (זה לא השתנה). כיצד בויתה חיית הפרא? איך הושלם תחת אפינו מהפך ללא עזרתה של אורנה דץ? ובכן, הסיפור הוא כדלקמן:
כחודשיים לפני שפגשה את הבחור מאסה תלמה בדייטים ובברים. מבחורה ששותה וודקה-אשכוליות כאילו צפוי משבר חמור בענף תפוחי האדמה וההדרים גם יחד, הפכה תלמה לחיית בית. כולנו עוברות רגעי משבר בחיים,ולכן הנחתי שתוך מספר שבועות תחזור תלמה לאיתנה ותשוב לאיים על מצבור האלכוהול הארצי.
ואז, כשהודיעה תלמה שהיא יוצאת למסיבה שווה, נשמתי לרווחה. הנה, סוף סוף חזרה לעצמה שועלת הקרבות הוותיקה של תל-אביב ויצאה כבשנים עברו למסיבה שעורכת אחת מחברות ההייטק המכובדות בארץ לעובדיה, בעזרתו האדיבה של ידידנו, שדאג לה לכרטיס. ושם היא פגשה אותו. ליבה החסיר פעימה כשצפתה בו כציידת מנוסה, עומד בשקט ליד הבר, אבל ראשה אמר לה: "עזבי אותך משטויות. בסרט הזה כבר היית". מה שמוכיח שהראש הוא איבר נחמד כדי להחזיק את השיער שעליו ותו לא. בסופו של ערב, תלמה והבחור החליפו טלפונים.
למודת נסיון עבר מר, תלמה לא ייחסה למפגש חשיבות רבה, ולמעשה אפילו לא טרחה לספר לי עליו כשחזרה הביתה. על הבחור שמעתי בראשונה רק כשבוע מאוחר יותר. בעודי מתאפרת טרם יציאה מהבית, סיפרה לי תלמה שהיא אמורה להיפגש עם הבחור ושוקלת לבטל. שיחת עידוד בת שתי דקות שכנעה אותה לא לעשות זאת, ואני יצאתי לדרכי. מסתבר שזה כל מה שהיה צריך.
להלן תובנותיה של תלמה לאחר חצי שנת זוגיות. הטור הזה, אם עוד לא הבנתם, מוקדש באהבה לכל המחפשים באשר הם:
יגעת ומצאת - האמיני
אחרי עשרות בליינדייטים כושלים, פגישות שניות כושלות לא פחות ומסיבות אפופות עשן, הייאוש לא רק חדר אל ליבי, כי אם הקים בו התנחלות ומאחז של קבע. כל החיים האכילו אותי במשפטים הלעוסים: "כשזה יבוא זה יבוא", "כשזה זה - זה זה. את כבר תדעי", "לכל סיר יש מכסה", "יש הרבה דגים בים" ועוד כהנה וכהנה. אבל יודעים מה? זה די נכון. שנים עיניתי את עצמי בקשרים כושלים ובשאלות דוגמת "למה הוא לא מתקשר". מיטב המוחות היו יושבים לנתח כל משפט שאי פעם נזרק לכיווני מפיו של בחור אקראי כדי למצוא משמעות נסתרת. אבל כשהדבר האמיתי מגיע, הביטחון והשקט מגיעים איתו. פתאום הכל ברור ונהיר, ואין צורך בחמש חברות ומסנג'ר כדי להבין למה התכוון הבחור כשאמר "נדבר מחר".
אמא'לה, יש מישהו במיטה שלי!
לא חשבתי כמה מוזר יהיה לישון עם מישהו יותר מלילה אחד במיטה. הסתיימו ארוחות הבוקר המביכות והשיחות המאולצות עם בחור שגם אם הייתי שמחה לראותו שוב, היה ברור לשנינו שזה לא יקרה. אבל... פתאום יש לי פחות מקום במיטה, השמיכה נגנבת ממני באישון הלילה ומה אתם יודעים, מצאתי את עצמי הולכת לישון עם אטמי אוזניים כדי להתמודד עם נחירותיו הרמות. וכל זאת כשאני צריכה לקום מחר ליום עבודה מפרך. מצד שני - וזה מפצה אפילו על הניסורים מחרישי האוזניים בלילה - אני מתעוררת כל בוקר לידו.
שלום לפיק-אפ ברים ולא להתראות
אני לא מתכוונת להתחסד. אהבתי את הברים ואת המסיבות, הייתי בכל הפתיחות והסגירות. אהבתי? חייתי מזה! אבל כפי שצוין לעיל, עוד לפני שפגשתי את הבחור קצתי בכל זאת. ועכשיו כשהגעתי אל המנוחה והנחלה, פתאום השעה 11 בלילה, שפעם היתה שעה מקובלת ליציאה מהבית, חזרה להיות שעה מאוחרת, שמאפשרת במקרה הטוב התכרבלות על הספה מול סרט טוב (ובמקרה הרע, שעת סף שאין לעבור אותה, כי מחר אהיה עייפה במשרד). כשחברות צוחקות על הבילוי הגריאטרי שלי, זה לא מזיז לי. מיציתי. אין לי מה לחפש בבר אפוף עשן באישון לילה. ולכל המלעיזים, לא הפכתי לאשה זקנה. אני פשוט נחה.
קרובים קרובים
"בקרוב אצלך" מלווה עתה בקריצה רבת משמעות, לא משנה כמה אסביר שאין לי שום כוונות כאלה בזמן הקרוב. בכל מקרה וליתר בטחון אני לוחשת בליבי "חמסה חמסה חמסה, בן פורת יוסף, מלח-מים, שום-בצל", יורקת על הרצפה, מפזרת מלח על האוטו ונושאת שום בחזייה. רק ליתר ביטחון...מפרגנים. אומרים שבנות לא נוטות לפרגן האחת לשניה. מסתבר שהעם הכי לא מפרגן הוא עם הלשעברים. כל בחור שיצאתי איתו בעבר, גם אם לדקה, ושאני פוגשת במקרה ברחוב, מברך אותי לשלום במילים: "נו, את עדיין עם החבר?" (ובתרגום ישיר מהלקסיקון: "כבר נפרדתם?").
אין מושלם
ברגע שפגשתי אותו זרקתי את המסננת (על אף שהיה לה ערך סנטימנטלי יקר עבורי). הבנתי שכשזה זה, אין צורך כבר בכל הקריטריונים והצ'ק-ליסטים למיניהם. שום דבר מזה כבר לא שינה לי, וכמו שמישהי כבר כתבה פה פעם: "מערכות יחסים לא מתנהלות על הנייר, אלא בחיים האמיתיים". מצאתי את חלקת האלוהים הקטנה שלי איתו, ובשבילי הוא דווקא כן מושלם.
סיכום ומסקנות
אחיותינו היקרות, האהבה מתעכבת. זה לא אישי נגדכן, לאלוהים יש פשוט הרבה זוגות לשדך, הוא יגיע גם אליכן. אל תתייאשו. האהבה נפלה עלי כרעם ביום בהיר, זה יקרה גם ללואיז, זה יקרה גם לכן. למה זה קרה לי עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים? אולי זה קרה כי הפסקתי לחפש במקומות הלא נכונים, אולי זה קרה כי פגשתי בחור שהעיר הגדולה טרם קילקלה, ואולי זה קרה דווקא עכשיו כי זה פשוט נועד לקרות. כי עד עכשיו לא הייתי מוכנה. הייתי צריכה לחוות את הכל, לטעום מהכל, גם מהכשלונות, כדי להעריך את מה שנפל בחיקי.
אז זהו קוראים יקרים, סגרנו שנה, סגרנו מעגל, ועכשיו זמן התודות: תודה לרוני וקרין שנדרשו לקרוא כמעט כל טיוטה שכתבנו ושאת הערותיהן הוספנו תמיד. תודה לכל מי שנתן לנו רעיונות לכתיבה. תודה לכל החברים שלנו שאולצו לקרוא כל טור שפורסם. תודה לכל הטוקבקיסטים (טוב, כמעט לכולם). תודה לשרית שאפשרה לנו לכתוב בערוץ.
והתודה הגדולה במיוחד היא לכם, הקוראים.
אוהבות,
תלמה ולואיז
