בשם הכת
האמהות המתעללות שנחשפו לאחרונה פעלו במסגרת כת, שבה ערערו את רצונן החופשי ויצרו אצלן תלות במנהיג. הוא עצמו כלל לא חש חרטה
שתי כתות בעלות גוון דתי-חרדי נחשפו לאחרונה בתקשורת: האחת בירושלים והאחרת בבית-שמש. במקרה אחד הייתה זו אמם של ילדים שזנחה והכתה אותם לשם שמיים, תוך שהיא עוטפת את גופה ועיניה בסמרטוטים שחורים. במקרה אחר היה זה רב מפוקפק, שציווה על האם להכות ולענות את ילדיה ולרסק את עצמותיהם. המטרה: גירושם של שדים, המקננים בילדים ה"מקולקלים".
לא מדובר כאן בחרדים שסרחו, אלא בכתות. לא האידיאולוגיה היא זו שעל פיה מחליטים אם להגדיר קבוצה כזו או אחרת ככת, אלא דרכי הפעולה ההרסניות של הקבוצה. מזעזע ככל שהדבר עלול להישמע, העוסקים בכתות לא הופתעו למשמע המקרים. בישראל פועלות היום עשרות כתות, שברבות מהן מעורבים גם קטינים, הנמצאים שם יחד עם הוריהם. המקרים שפורסמו אינם מקרי ההתעללות היחידים.
ישנן כתות מתעללות נוספות, אך כיוון שמדובר בחברות סגורות שרק במקרים קיצוניים ביותר של התעללות פיסית, נחשפים מעשיהן לציבור. כך היה גם במקרי הפרשות שיצאו כעת לאור, לאחר שנים רבות כל כך של הסתרה. יש גם מי שמשתפים פעולה עם הסתרת המציאות המתרחשת בכתות האלה: פסיכולוגים, עורכי דין ועובדים סוציאלים. כל כת המכבדת את עצמה מחזיקה בעלי מקצוע שעוזרים לה ומשרתים את מטרותיה.
מרבית הכתות הפועלות כיום בישראל הן כתות חילוניות בעלות גוון תרפויטי, שהעומדים בראשן מרוויחים הרבה כסף מנתיניהם. יש להם מספיק ממון כדי לספק לעצמם הגנות מפני תביעות פליליות, תביעות נזיקין ותלונות מכל סוג ומין.
התעללות בקטינים חסרי-ישע אינה חייבת להיות רק התעללות פיסית. היא יכולה להיות גם התעללות פסיכולוגית ורגשית ארוכת שנים, שלמוסדות הרווחה אין הכלים הדרושים כדי להלחם בה, ואפילו לא כדי לעמוד על טיבה והיקפה. בהתעללויות פסיכולוגיות ורגשיות כאלה של קטינים אני נתקלת כמעט מדי יום. וכיוון שאין חקיקה או אכיפה בישראל היכולה להעניק מענה הולם לנושא, אני נאלצת לעמוד חסרת אונים לנוכח תופעות אלה.
חברי כתות קיצוניים במיוחד, כדוגמת אותן אימהות שהפקירו את ילדיהן הרכים להתעללויות נוראיות, הם אנשים חלשים ותלותיים שעברו שטיפות מוח, כמו במקרה של האם מירושלים, או אנשים שעברו בעצמם התעללות או טראומה וכיום הם פצועים בנפש והפכו אטומים בעצמם, כדוגמת האם מבית שמש.
בשני המקרים כמו גם במקרים נוספים, חברות בכת עלולה להביא להתנהגויות קיצוניות ביותר ואף למעשי התאבדות קבוצתיים. את הסיבה לכך ניתן למצוא בדינמיקות הרווחות בכל הכתות, הכוללות שימוש ב"מיינד קונטרול", לחץ קבוצתי מאסיבי, היפנוזה אוטוריטטיבית וסוגסטיות. זאת בצירוף התבדלות חברתית, ניתוק מבני משפחה, ריסוק האישיות של חברי הכת ושליטה אבסולוטית בחייהם ובממון שלהם.
כתות הרסניות עושות שימוש בטכניקות שונות של שבי מחשבתי כמו אלה שצוינו. הן מערערות את רצונו החופשי של האדם ויוצרות אצלו תלות נפשית במנהיג הקבוצה, שהוא על פי רוב בעל אישיות נרקיסיסטית, ואינו מסוגל לחוש חמלה או אמפתיה.
כשמדובר בכתות בעלות גוון דתי, הרי שמנהיגיהן יציגו את עצמם כמי שנגלו בפניהם כל הרזים והסודות הכמוסים ביותר של כתבי הקודש, ולכן רק אצלם מצויה האמת, או כמי שמסוגלים לשנות סדרי עולם ולהביא גאולה עתידית. הם אינם מסוגלים כלל לראות את המציאות כמות שהיא ואין להם ביקורת ושיפוט עצמי. הם משתמשים בחברי הקבוצה להשגת מטרותיהם ויעשו זאת שוב ושוב. מנהיגי כתות לעולם אינם מביעים חרטה.
חובת החרטה ושינוי ההתנהלות, אם כן, חלה אך ורק על מערכות הרווחה והמשפט של מדינת ישראל, שאינן עושות די כדי להגן על אותם קטינים.
איילת קדם, מנהלת המרכז הישראלי לנפגעי כתות
