לעבור את הגבול
איך עושים את זה, מה מותר ומה אסור, איזה ויזה צריך לאן ואת מי תפגשו בדרך - המדריך המלא למסוף הגבול בטאבה
מסוף הגבול פתוח 24 שעות ביממה, 363 ימים בשנה (סגור ביום הכיפורים ובחג הקורבן). להוציא את תקופות החגים, בהן יש סיכוי טוב לעמוד ארוכות בתור גם בארבע לפנות בוקר, כאשר באים בשעות אחה"צ המאוחרות המעבר מהיר יותר. בימים כתיקונם הזמן ממוצע למעבר רגלי של הגבול הוא כשעה.
אסור להכניס למצרים נשק ותחמושת, ציוד צבאי (או משהו שדומה לציוד צבאי), חומרים פורנוגרפיים וסמים (גת נחשב לסם במצרים). כמו כן אין להביא מכשירי ניווט לוויני ומכשירי קשר וקלטות ווידאו. טלפון נייד ניתן להכניס לסיני, ובעיקר בעלי סלקום יגלו שיש קליטה באופן מקוטע כמעט עד נואיבה.
בצד הישראלי של הגבול יש לשלם מס של 68 שקלים, וניתן (אם כי פחות משתלם) להמיר באותו הדלפק שקלים ללירות מצריות. ההפרש הוא של כחצי אחוז ובימים בהם המסוף עמוס במיוחד, וכל שלב בסרט הנע כרוך בהמתנה ארוכה בתור, שווה לשקול להחליף את הכסף שם ולחסוך עמידה אחת בתור.
שימו לב לויזה ולחותמת
הולכים לצד המצרי של המסוף. שם יחכה לכם השוטר המצרי הראשון. לאורך כל המסלול תידרשו שוב ושוב להראות את הדרכונים, ללובשי המדים הלבנים. על פי רוב הם חביבים, ועיקר תפקידם הוא להראות לכם את הכיוון הנכון לנקודה הבאה. רק צריך לזכור שאת סיני החזרנו מזמן, שזו מצרים (לא בחסד, לא בטעות, ולא באופן זמני), שיש שלום, ושאנחנו תיירים שם - לא בעלי הבית. (על מעבר הגבול המנטלי מומלץ לקרוא את כתבתו של צבי גילת, "ברוכים הבאים לעולם השלישי")
ממלאים טופס סטנדרטי עוברים בדיקה ביטחונית של התיקים וביקורת דרכונים, שם תוחתם בדרכון ויזה לשבועיים ל-14 יום לחוף עקבה, ראס נסראני וסנטה קטרינה. אם לא רוצים להגיע לראס מוחמד, לא-טור או למערב סיני לא צריך להצטייד בשום דבר מלבד דרכון בר תוקף לשלושה חודשים לפחות.
על מנת לצאת מאזורים אלה, לצלילות בראס מוחמד למשל, יש להצטייד בויזה, אותה ניתן לקבל בשגרירות המצרית בתל אביב ובקונסוליה באילת. יש לקחת בחשבון שבועיים עד שלושה לתהליך קבלת הויזה. מומלץ למי שמוציא ויזה להדגיש בגבול שהוא נוסע למצרים, אחרת עלול הפקיד לא לשים לב, להחתים את הדרכון בחותמת הרגילה לשבועיים לאיזור המוגבל, והיא שתהיה תקפה.
אחרי ביקורת הדרכונים יש בנק בו ניתן להחליף כסף. עכשיו אתם בצד המצרי של טאבה, שהולכת והופכת עיירה בפני עצמה. אלא אם כן יש לכם מה לעשות שם (פול מצרי אצל מוסטפא, קניות בסופר הקרוב, כמה ימים בהילטון) כל שנותר לכם הוא להתארגן על התחבורה למחוז חפצכם, לשלם את 30 הלירות למשרד התחבורה המצרי (עבור זכות התנועה כנראה, לא זכות יסוד בעולם השלישי) ולצאת לדרך. את הקבלה הירוקה כדאי לשמור. את לובשי המדים הלבנים תפגשו גם במחסומים לאורך הדרך. רובם חיילים בשירות חובה, שעיקר עיניינם אינו אתם אלא דווקא הגבלת התנועה של אזרחי מצרים.
לפנייה לכתב/ת 
