סיאט אלתיאה - רנסנס ספרדי
סיאט משחררת את האלתיאה לכביש, ומבטיחה לא רק להרחיב את גבולות קטגוריית המיניוואן, אלא בעיקר להחיות את נעורי המותג. האם זה מצליח?
תערוכת ברצלונה, אפריל 2003. מעצב הבית החדש של סיאט, סטיב לואיס הבריטי, מתיישב לצדי תוך שהוא פולט אנחה כבדה. בשעות האחרונות נאלץ לדבר, להראות, להסביר ולהוכיח לכולם כי היצרנית הספרדית, תחת כנפי הענק של פולקסווגן, עומדת בפני שינוי משמעותי. כל-כך משמעותי, עד כי "הסיאט של היום" תחשב לדבריו - כבר בעתיד הלא-רחוק - מכונית מהשורה.
"קצת משעממת" הוא לוחש פתאום, כאילו מנסה להסתיר דבריו אפילו ממני. אבל אני לא רק שומע, אלא גם מגיב. ברוח השיחה הקלילה שאנחנו מנהלים כבר שעה (על הכל, חוץ ממכוניות), אני מרשה לעצמי להיות מעט בוטה ועוקצני. "כך מבטיח כל מעצב חדש שמגיע לעמדה הבכירה ביותר. גם אתה הרי תיכנע לבסוף לאריות המספרים ולביאות השיווק".
לואיס הביט בי לפתע ברצינות, וממש כאשר הנחתי שהוא עומד לעזוב בזעם את הראיון, רכן קדימה ואמר בקול ברור ובסגנון בריטי מושחז. "הדבר היחיד שאני יכול להציע לך, הוא לרכוש כובע גדול, אבל טעים במיוחד. אתה עומד לאכול אותו תוך זמן קצר". אז אמר.
הכובע
מרץ 2004. כמעט שנה מאוחר יותר, ושוב ברצלונה, אירוע השקת סיאט אלתיאה החדשה אליו הוזמנו עיתונאי הרכב. ולמרות שמעולם לא ראיתי אותה במציאות, למדתי להכיר כל פרט בה. לא רק מפרסומי היצרן והופעות בתערוכות רכב, אלא גם תודות לאירוע ייחודי בו נהג אלי שאולי בגרסת אב הטיפוס, ממש לפני כניסתה לייצור סדרתי.
כך שאני יודע שלא אופתע. למרות שלואיס הבטיח מספר פעמים מאז כי היא-היא המכונית שתעשה את השינוי המובטח, אני רגוע. כאמור, כולם הרי אומרים את זה, ובתמונה היא הרי נראית באמת כמו מיניוואן עם ניחוח ספורטיבי ולא הרבה מעבר לכך. עשר דקות מאוחר יותר אני מברך על כך שלואיס לא כאן. אילו היה, סביר להניח שבידו היה אוחז כובע גדול מידות, מציע לי ארוחת צהריים עשירה בסיבים.
זה מכיוון שהאלתיאה, למרות שעברה עידון לא זניח בדרכה ממצב "אב-טיפוס" לשלב "סדרתי", היא באמת משהו אחר. זה שהיא אינה נראית כמו מיניוואן מהשורה, דווקא מובן וצפוי. יצרני רכב שזקוקים לדחיפה שיווקית עזה, החליטו זה מכבר כי מיניוואן קומפקטי חייב להיות מזוהה במיוחד במשפחת הדגמים. כך באופן קיצוני המולטיפלה של פיאט, או מעט פחות הפיקאסו של סיטרואן.
הסיבה להיותה שונה ומפתיעה כל-כך, נעוצה דווקא במשפחה אליה היא שייכת. אין בעיה לזהות בה אלמנטים שונים וקלים של סיאט, אבל רק מעטים מהם מגיעים ממכוניות סדרתיות. כדי לזהות את המכונית הזו כ"חלק ממשפחה", חייב המתבונן לגשת דווקא לשלל מכוניות תצוגה מרהיבות שהעניקו לנו הספרדים. כמו הסלסה והטנגו למשל.
וחשוב מכל, זה לא רק מה ששונה במכונית הזו, אלא בעיקר מה שיפה. האלתיאה, מיניוואן-קומפקטי-ספורטיבי או כל שיוך וכינוי אחר שתעלו על הדעת, היא פשוט מכונית שנראית מצוין. לא חשוב באיזה צבע, ולמרות שהיא "נאלצת להתמודד" עם מרכב גבוה יחסית מתוקף ייעודה, שאינו מחמיא בדרך כלל למראה.
בפנים העסק מעט פחות מעודד. האלתיאה מבטיחה אמנם ספורט, בעיקר עם מושבים נדיבי תמיכה ונגיעות פסוודו-סיבי פחם, ברמת גימור "ספורט-אפ" הגבוהה. אבל לוח המחוונים כאן חף לחלוטין מרמיזה שכזו. שלושה שקעים עמוקים מציעים אמנם מד סל"ד קטן במרכז ומד מהירות גדול מימין, אבל עושים זאת עם מעט מאד השראה. אולי רקע לבן למשל?
הגה מצופה עור מרגיש דווקא מצוין, וכך גם מרבית המתגים שנראו כאילו עברו שדרוג, בעיקר בתחום המגע והתפעול. את זה אפשר לגלות גם בלוח הבקרה המרכזי, שמרכז את מערכות בקרת האקלים והשמע.
גם מאחור המצב אפרפר-משהו, עם מושבים מעניינים אך מעט מאד רעיונות מיניוואן שחורגים מגישה קומפקטית מקובלת. המושב האמצעי אינו נוח במיוחד לשימוש, ושני המושבים הנותרים מתקפלים אל הרצפה במלואם. זאת אומרת, מייצרים רצפת הטענה שטוחה לגמרי.
על הכביש
שני מנועים עמדו לרשותנו במהלך ההשקה. מנוע ה-TDI בנפח 2.0 ליטר והספק מרבי של 140 כ"ס (32.6 קג"מ ב-1,750 סל"ד!), או ה-FSI 2.0 ליטר בנזין עם 150 כ"ס (20.4 קג"מ ב-3,500 סל"ד). את ה-TDI החלש יותר (1.9, 105 כ"ס) או הבנזין האנמי (1.6 ליטר, 102 כ"ס) בחרתי להותיר בחניה. אחרי הכל, מיניוואן ספורטיבי או לא? בשניהם העדפתי לנהוג עם התיבה הידנית, ולוותר על האוטומט - אקשן או לא?
רגעים ראשונים עם האלתיאה על הכביש, והתחושה מוזרה מעט. אתה יושב גבוה, ההגה (שניתן גם לכיוון מרחק) ממוקם גבוה, החרטום אינו נראה כלל והמושבים חובקים בלפיתת "ספורט" מפתיעה. תיבת שישה ההילוכים הידנית משתלבת בקלילות, ורגל מעט נמרצת על המצערת מטיסה את המרכב לפנים. ניתוק בקרת אחיזה בבנזין החזק תגרום לסבסוב גלגלים נמרץ. ניתקו דומה בדיזל יגרום לעמידה רעשנית במקום עד הילוך שני...
ובהזמנות זו כדאי להחמיא שוב לשתי יחידות ההנעה המרשימות האלה. את ה-TDI של פולקסווגן כולנו כבר מכירים אמנם, אבל בכל פעם הוא מפתיע ביכולת מרשימה עוד יותר. אז הוא אמנם רועש יחסית, אך האצות הביניים מגיעות פשוט מעולם אחר, ומציגות עליונות ברורה על הבנזין החזק יותר. זה האחרון, עם יחידת ה-FSI המודרנית, מרשים לא פחות. בוודאי ביחס ל-2.0 ליטר הבסיסיים בהם עשו פולקסווגן שימוש עד לא מזמן.
בכביש המהיר, מגרש המשחקים הראשוני בו בחרנו, מרגישה האלתיאה מצוין. מיניוואן או לא, רגישות לרוחות צד במהירות של 200 קמ"ש (פלוס-מינוס) לא מורגשת, ומלמדת כי לא רק מבחינה אווירודינמית עשו כאן עבודה טובה, אלא גם מבחינת כיול המתלים. על רמת אחיזה בתנאים אלה אין מה לדבר. חישוקי "17 עם גומי דביק של דנלופ במידה 205/55, מציעים את כל האחיזה הנדרשת.
על זוויות גלגול כמעט ואין מה לדבר. האלתיאה מרגישה מאד מאוזנת יחסית לקומפקטית דינמית. אגב, השוואה כאן למיניוואנים אינה ממש רלוונטית. לפחות על כבישי ספרד המצוינים, ומבלי שיתאפשר לנו להשוות ראש-בראש, נראה כי יכולת השליטה על תנועות הגוף כאן גבוהה משמעותית מרנו סניק וחבריו למקצוע.
זה המקום לציין לטובה שתי מערכות נוספות. תיבת ההילוכים והבלמים. הראשונה תפקדה שלא במפתיע כיחידה ספורטיבית לכל דבר ועניין. למעט שישי לא ממש שימושי, ויחס סופי ארוך מעט, אין טענות. בעיקר לא לתפעול איכותי, חלק ונוח. מערכת הבלמים יוצאת כמובן נשכרת מהגומי המצוין שבארבע הפינות, אבל גם מציעה יופי של תחושה ועוצמה.
דווקא מערכת ההגה לא שכנעה במיוחד. עם תגבור אלקטרו-מכני (אמרו חשמלי...) נמרץ במיוחד, הוא אינו מרגיש טוב בתנועה איטית יחסית. זה לא רק נוגע לרחובות העיר, אלא גם לכבישים משובשים קלות ומפותלים כבדות. על הכביש המהיר לעומת זאת הוא הרגיש נינוח ויציב. גם כאן אגב, האצבעות לא מקבלות דיווח מלא על המתרחש למטה.
הבעיות
אלא שלמרות כל הטוב ובעיקר היפה בסיאט אלתיאה, ולמרות שללא ספק מדובר כאן בכיוון חדש וחיובי ליצרן מחפש הזהות, היא אינה נקיה מבעיות. בראש ובראשונה... זהות. נכון, סיאט אכן מצהירה כי מדובר בעצם ב-MSV (ר"ת של Multi Sport Vehicle, מכונית "רב-ספורטיבית"?!), ולא ב"סתם" מיניוואן קומפקטי, עם כל המשמעות הספורטיבית-דינמית שמתקשרת לכך. היא יכולה לעשות את זה, אבל התת-נישה הייחודית הזו אינה מגובה למשל בנתון החשוב ביותר לרוכש פוטנציאלי של "ספורט" – ביצועים. זינוק מ-0 ל-100, מהירות מרבית גבוהה, האצות ביניים מרשימות ונתון הספק מרשים הם הכרח כאן.
אלא שלמרות המספרים המאד מכובדים של האליתיאה, לבטח לא מדובר כאן ב"עולם אחר" מבחינה זו. בוודאי לא באירופה, המציעה מתחרים מקטגוריית מיניוואן "רגיל" שאינם צריכים להתבייש מול סיאט. ללא שום הצהרה גורפת על כיוון ספורטיבי.
חוץ מזה, איך שסיאט לא תהפוך את הקוביה הזו, תמיד תסיים עם הפנים מול הרוכש המשפחתי, זה שיבדוק כיצד נראית סביבת המגורים של הילדים מאחור, וסביבת האחסון של מזוודות סוף השבוע, ותאי האחסון של המפות והכוסות והבקבוקים והמצלמות הדיגיטליות. ואם הוא יגיע לאולם של סיאט אחרי ביקור אצל המתחרים, הוא צפוי להתאכזב.
בהשוואה לרנו סניק, אופל זפירה, סיטרואן פיקאסו, פיאט מולטיפלה בארץ, ויותר מאלה בחו"ל, האליתיאה מציעה מעט מדי פיצ'יפקעס חמודים, מחבואים חכמים, רעיונות מקוריים. אז המושבים מתקפלים ויוצרים רצפה שטוחה ויש רשת מטען מאחור. מה עוד? לא הרבה. עד כדי כך לא התייחסו לנושא פתרונות אחסון, שאת מחסנית הדיסקים של מערכת השמע השחילו בתא בין המושבים, והפכו אותו חסר שימוש.
ולבסוף, עניין המחיר בישראל. נכון שאף אחד לא יכול היה (או רצה) לנקוב במספרים מדויקים, אבל לא צריך תואר דוקטור במתמטיקה כדי להבין שלאלתיאה תהיה בעיה גדולה. השוק המקומי, שבוחר באופן טבעי במכוניות עם יחס עלות-תועלת גבוה, מתקשה גם כך לרכוש סיאט עקב התמחור הגבוה להחריד.
ומכיוון שלא נראה שעומד להגיע שינוי דרסטי במגמת המחיר הגרמנו-ספרדית, נראה כי האלתיאה יהיה דגם נוסף לסבול ממנה. כמה בדיוק? אפשר סתם לנחש, ואפשר לנסות ולחשב. כך או אחרת, טובים הסיכויים שתגיעו לאזורים גבוהים בהרבה ממיניוואנים שקיימים כאן. זה בטח לא יהיה קל...
סיכום
סיאט אלתיאה היא מכונית יפהפייה. כזו שנוצרה ראשית כדי לפנק את העין ונפש, ורק אחר כך לעשות עבודה אפורה שנקראת הסעת אנשים. זה כבר נותן לו לא רק יתרון, אלא בעיקר סקס-אפיל שאי אפשר להתעלם ממנו. ואנחנו מאד אוהבים את זה.
היא אמנם פחות שימושית מכל מיניוואן אחר סביבה, ואפילו מכמה קומפקטיות שאנחנו מכירים. היא בטח לא תהיה זולה, והיא אפילו לא הולכת – בינתיים לפחות – עד הסוף עם הקטע הספורטיבי. שומרת אותנו כנראה במתח לקראת גרסת קופרה R עם מעל 200 כ"ס והנעה כפולה.
אבל היא מצליחה בנושא אחד חשוב מכל, לשמו בעצם הגיעה לייצור. היא מראה את הדרך החדשה של סיאט, עם יותר עצמאות רעיונית-עיצובית-ביצועית מאי פעם. היא מראה את סיאט של העתיד, של הסלסה והטנגו, של האקשן הלטיני. ומה בסך הכל ביקשנו מסיאט בשנים האחרונות? נכון, בדיוק את זה.
מומלצים
