כמו-קולוגיה במקום אקולוגיה
שתי יוזמות חדשות מתחרות ביניהן על הזכות להרוס את הטבע בפינת עמק האלה: מחצבה ושכונת יוקרה בסגנון אקולוגי למיליונרים אמריקנים. עד שייחצב היער הצעיר שבמקום, כדאי ליהנות מהנוף וממפגשים מפתיעים עם פרחים
דווקא לא בעקבות מערכת הכבישים שעומדת לבתר את שפלת יהודה נסעתי הפעם, אלא אל פינה נעלמת בפינת עמק האלה, שם מתחרים ביניהם מחצבת עציונה והישוב 'עדן הילס' על הזכות להרוס את הטבע. אם יקומו המחצבה והישוב גם יחד, הם יצרו פקק על הרצף האקולוגי לכיוון הרי ירושלים שגם ככה קיים בקושי.
'עדן הילס', או 'קדמת עדן', הנמצא כעת בשלבי תכנון מתקדמים, אמור להכיל בשלב הראשון כ-500 יחידות דיור אותן יאכלסו עולים חדשים מארצות הברית, ומחיר חלק מהן יעלה על מיליון דולר. הישוב החדש עלול להשתרע בסופו של דבר על כ-4,000 דונם. 'בבורלי הילס הישראלית' מתיימרת להיות אקולוגית (מערכות מחזור מים, והשארת הרכבים בחוץ), אבל אם לשפוט על פי התייחסות הגופים הירוקים, הם עוד לא ממש הבינו את הסביבה כאן, האמריקנים הנלהבים.
אז איפה זה בכלל? השומר במחצבה שכבר קיימת באיזור אמר "באיזור הכי יפה בארץ". אומרים שזה בעמק האלה, אבל זה לא ממש בתוך העמק. בצומת עציונה פונים דרומה (ימינה לבאים מצומת האלה) ובכניסה לרוגלית פונים שוב שמאלה לכיון גוש עציון. משמאל, אנדרטת יהדות צרפת, ובעמק שמימין ייבנה היישוב החדש. אחרי כמה מאות מטרים יש פנייה שמאלה למחצבת שפיר. אם פונים שמאלה, מגיעים לנקודת תצפית מוסדרת לעבר עמק האלה, אם ממשיכים ישר אחרי כמה מאות מטרים משמאל לדרך שביל כניסה ליער הצעיר שעומד להיחצב. אין חשש להגיע בטעות לג'בעה או לגבעות, מחסום צה"ל כחמישה קילומטרים בהמשך הכביש כבר יעצור אתכם, וגם ייעץ לכם להסתובב.
פגישה, חצי פגישה
את האנגלי שפספס את הקיץ מפני שבדיוק שתה את כוס התה של 4 אחר הצהרים, אפשר בקלות להחליף בישראלי שפספס את האביב. עוד שבועיים לא נזכור שהיה כאן ירוק. הדבר בולט אמנם בעיקר במרחבי החיטה ההופכים לשדות שלף, אך גם ההרים החשופים הופכים לחומים תמיד מוקדם מדי. העמק בו יוקם או לא יוקם גן העדן לעשירים האמריקניים היה ירוק לפני ימים אחדים, ואולי כבר עתה כל כולו חום בהיר זהבהב שכזה.
מול אנדרטת צרפת כבר מצהיר שלט נדלני על הבנייה הצפוייה. אני אפילו לא יורד אל תוך העמק עצמו, רק מתבוננן מן הכביש בירוק הבהיר של העמק מול הירוק הכהה של החורש על הגבעה המתנשאת מעליו. כשאני עוצר בצד הדרך ויוצא מן המכונית, צבי נחפז משם, מדלג ממני והלאה בנדנודי אחוריים. אחר כך מתברר לי שיש כאן די הרבה מהם.
לפעמים, כשאני לבד בשטח, לא מוצא את הדרך באותה הפשטות שתיארו לי אותה, אני מקלל את הדרך בה בחרתי. כשאני בוחן בלית ברירה את מיומנויות הנהיגה על הדברים האלה שלא ברור אם הם אפילו ראויים להיקרא דרך עפר, לפעמים מגיעים רגעי שבירה. 'מה אני צריך את כל זה', אני חושב לעצמי, 'למה אני צריך עכשיו לדפוק עוד יותר את הטרנטה שלי. יכולתי להצטרף לסיור עיתונאים של הקק"ל או של איזה עמותת תיירות, ולספר כמה נפלא ביער החדש שחונכים פה או כמה בריאות הארוחות בספא היומרני'.
פרח אחד ממוגג את כל מחשבות הזדון האלה. זה תמים, אני יודע, אבל לי מספיק להיתקל ככה סתם בפרח יפהפה שלא היכרתי, על מנת להצדיק את המאמץ. נעים להכיר, בן סחלב צריפי. פתאום, ללא התראה מוקדמת ומבלי שחיפשתי אותו הוא מנצנץ בתפרחותיו הסגולות בינות לעצים. גדול, יפה וגם מוגן.
יש משהו בלפגוש פרח יפה באופן לא צפוי. הרבה פחות מרגשת אותי - מודה - פריחת הרקפות בגבעת הרקפות, ופריחת הכלניות בגבעת הכלניות. מלבדו יש כאן, כמו בכל מקום מגליל ועד נגב בעונה זו שלל פריחה. גם אם לא מכירים את כל הקטנים האדומים והסגולים, הצהובים והלבנים בשמותיהם, שווה לעצור ולהתבוננן בפתיונותיו הקטנים של הטבע לחרקים. זו גם ההזדמנות לחדד: הוא לא פורח רק כאן, הבן-סחלב, אפשר למצוא אותו גם בכרמל ובמקומות אחרים. כאן, הוא גם לא יפרח לאורך זמן.
המחצבה שהולכת להיבנות כאן היא מחצבת 'אופן פיר', מסבירים לי, משהו בצורת פירמידה הפוכה, שבסיסה (כ-600 דונם) מתחיל בדיוק היכן שילדי הבדואים חולבים את הכבשים לתוך חצאי קנקלים. קודם יגרדו כמה עשרות מטרים לעומק, אותם כבר יפנו לאנשהו, ורק אז יגיעו למחצב עצמו. התומכים יספרו שעומק השכבה שיש להסיר הוא 30 מטר, המתנגדים ידברו על 100 מטר.
להוציא את הבדואים, המספרים על כוס תה שהם מאיזור ערד, אפשר לומר שמה שיש כאן הוא 'נוף קק"לי טיפוסי', אבל האמת היא שהוא לא כל כך טיפוסי, בעיקר כי האורנים והברושים בני שנים אחדות בלבד. יער קק"ל צעיר שבהחלט ראוי ליום של פיקניק כל עוד הוא שם. יתרונותיו: הוא לא נגיש כמעט, עוד אין לו שם, אין שם מתקנים, רק עצים צעירים ונוף שעושה את ההבדל - 'הגוש'. למרות שלא נהוג לכתוב על הירוק שמעבר לקו הירוק (מטעמי בטיחות כמובן), הרי גוש עציון הנשקפים ממול עדיין ירוקים משהו, בעיקר כאשר השמש פונה מערבה. לא חלקיהם המיוערים, ההרים ממש. טיול קצר צפונה אל עבר נחל עציונה יחשוף את כיעור המחצבה שכבר קיימת כאן.
אבק וקולות נפץ
האוהבים לטייל בעקבות לוחמים יכולים למצוא את דרכם בעקבות השילוט החום אל עבר גבעת הקרב של שיירת הל"ה, הנמצאת ממש על הרכס ממול. אפשרות נוספת היא לטייל בנחל בטון. נחל בטון הוא לא אחר מאשר נחל עציונה בו צעדו הל"ה. השם החדש ניתן לו לפני שנים אחדות כשהאמנית האקולוגית שי זכאי הובילה פרויקט לשיקום אומנותי של הנחל. לאורך שני קילומטרים (מהתצפית לכיוון עמק האלה ומזרחה) ניתן לבקר בחמש תחנות בהן ביטוי אומנותי לחווית הטבע הפגוע ותהליך שיקומו.
מי שעונות השנה דווקא מוליכות אותו, יכול להדרים לכיון לכיש ולחצות את מרחבי הירוק-צהוב הכמו אינסופיים של החיטה בראשית עונת הקציר. אם בחרתם בדרך הזו, אל תשכחו להביט ימינה מן הדרך אחרי בית גוברין. מותר גם לעצור לקפה אחרון לפני שקמה שם המזבלה החדשה של המדינה - אתר הפסולת 'כלנית', שכל ההתננגדויות לו מצאו את דרכן אל פח הזבל של היסטוריה.
עד לפני קצת יותר מעשור היו הישובים שמעבר לבית שמש מרוחקים ופריפריאלים. בשנים האחרונות יודע האיזור עדנה, הוא מתקרב למרכז, מתפתחת בו תיירות מקומית והמרדף אחר איכות החיים מחוץ לכרך מביאה לעלייה ברמת החיים שם. המחצבה המתוכננת מאיימת להעלות את כל זה באבק, ולהשיב את הגלגל אחור. קולות הנפץ שיעלו ממנה לא יתרמו גם הם לאיכות החיים במקום. את האבק יאכלו בעיקר באביעזר, אך גם אנשי רוגלית והתושבים הכמוקולוגים של 'עדן הילס' לא ישבעו נחת מן המחצבה.
למרבה האירוניה, אולי דווקא המתיישבים החדשים יצליחו למנוע את מה שבינתיים לא מצליח למנוע גם ראש המועצה האיזורית. בינתיים, כל עוד האביב כאן, שווה לצאת ולנשום קצת אוויר נקי באיזור.
לפנייה לכתב/ת 
