חנוך לוין. 5 שנים בלעדיו

השבוע לפני חמש שנים הלך לעולמו חנוך לוין. אותו שקט שוויצרי, אליו ייחל במחזותיו, לא בא, ועם לכתו של לוין הותיר אחריו גדול המחזאים בישראל ואקום שנשאר כמו גלעד מתריס בליבה של יצירת התיאטרון הישראלית המקורית.

המוות, שהיה שחקן ראשי ביצירותיו, ניצח את הגוף, אבל הרוח הלוינית עודה שטה על פני מימיה הסוערים של זירת התיאטרון והיצירה המקומית. מאז מת לוין זכתה יצירתו לעדנה: אסופת מחזותיו הכוללת 11 כרכים ראתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ולצדם ראה אור בשנה שעברה הקובץ "אחרון", הכולל, בין השאר, טקסטים שכתב בימיו האחרונים. מכון למחזאות ישראלית על שמו של לוין הוקם תחת אכסניית תיאטרון הקאמרי, שהיה לביתה הבלתי רשמי של יצירתו. שנה לאחר מותו העלה הקאמרי את "הבכיינים", המחזה האחרון שכתב לוין בשכבו בבית החולים. לוין הספיק ללהק את צוות השחקנים להצגה. את המחזה ביים בסופו של דבר אילן רונן.

באותה השנה עלתה גרסה חדשה ל"קרום" ובמקביל נרקם פרוייקט "קברט לוין" בבימויו של ישראל גוריון, שהציג מבחר מהקברט הסטירי המקורי של לוין. מיכה לבינסון ביים את "רומנטיקאים" ואלדד זיו את "רווקים ורווקות". יוסף כרמון, שהיה שותף לצוות השחקנים המקורי ב"יעקבי וליידנטל" בבימויו של לוין (ושיחק גם ב"ייסורי איוב" וב"אשכבה"), ביים בעצמו את ההצגה שהועלתה מחדש בקאמרי. "הזונה מאוהיו", הועלתה בבודפשט, ניירובי ובייג'ין, וזכתה לביקורות משבחות גם במקסיקו סיטי שם הועלתה בספרדית. "אשכבה", המחזה האחרון אותו ביים לוין ממיטתו בבית החולים, פתחה במרץ השנה את פסטיבל סיביו בבוקרשט, הועלתה קודם לכן באתונה ובהנובר ותצא בחודש ספטמבר לסין.

"כשתחשכנה עיניי, שאבי את עיניי המתות אל עינייך הפקוחות", כתב לוין במחזה כחלק מחרוזי פרידה לאהובה, "בעיניך החיות עיניי המתות חיות עוד מעט, כל עוד תחיי גם את, כל עוד תזכרי, כל עוד". במקום אחר באותו המחזה נכתב: "כשאמרו לך הרופאים: 'הוא מת!' – פרצת בבכי ואחר-כך דממת, שפירושו לא קמת, לא התקוממת, שפירושו השלמת, שפירושו אני לשם ואת לשם".

האמנות, יש האומרים, היא דרכו של האדם למרוד במוות, שכן באמצעותה הוא משאיר את חותמו. יצירתו של לוין, שהיוותה התגרות מתמשכת, נוראה ומייאשת במוות, בפירוש קמה והתקוממה.

לוין השאיר אחריו 25 מחזות שמעולם לא הועלו. המחזות אינם מתוארכים ולכן קשה לקבוע בוודאות מתי נכתבו. עם זאת, בהסתמך על סגנונם המשתנה, מדובר ככל הנראה במחזות שנכתבו לא רק בשנים האחרונות לחייו אלא גם בכאלה מראשית דרכו.

"לאחר מותו גילינו כמות גדולה של מחזות שלא הועלו, מחזות שמעולם לא ידענו על קיומם, שחנוך השאיר במגירה", אומר ניסן נתיב, חברו הקרוב של לוין ומי שהעמיד דורות רבים של שחקנים בישראל. "ייתכן שהוא לא חש איתם בנוח או חשב שהם אינם שלמים. חנוך היה מאוד ביקורתי כלפי עצמו, כך שאני משער שאם המחזות לא הוגשו לתיאטרונים, הסיבה לכך נובעת מכך שהוא לא רצה שהם יוצגו", הוא אומר.

על השאלה מדוע ממעט התיאטרון הישראלי להתמודד עם אותם מחזות ומתמקד בהצלחות המוכחות, עונה נתיב: "לצערי הרב, התיאטרון הישראלי לא מצטיין בחלוציות או בתעוזה גדולה מדי, ומה שמדריך את ההנהלות האמנותיות של התיאטרונים הוא הרייטינג כפי שהם מבינים אותו. בתיאטרון הישראלי היו שני קלאסיקנים – חנוך לוין ונסים אלוני - שניהם מועלים היום מהסיבות הלא נכונות ומתוך מחשבה עיקרית ומרכזית ששמותיהם ימשכו קהל. את חנוך גילו כשהוא התחיל להצליח ואת נסים עוד לא גילו, מכיוון שרק שניים ממחזותיו נחשבו להצלחה קופתית. זו הסיבה שמהססים להעלות אותו, והסיבה לכך שהיום הוא על במת הבימה היא שאין בזה סכנה כלכלית לתיאטרון -  זה נעשה במסגרת פרוייקט במימון של מפעל הפיס וההכנסה מובטחת".

לדברי נתיב, הדרך היחידה לשמר את לוין ואלוני היא בהעלאת מחזותיהם. "היצירות הללו זקוקות לחיים בזכות עצמן, הן ראויות לזה ואני משוכנע שזה יקרה", הוא אומר.

מחזותיו של חנוך לוין, כמו אלה של אלוני, זכו תמיד לעיצובם הסופי במהלך החזרות. במובן מסוים שימשו המחזות כטיוטה עבור המחזאי. כתב ידו של לוין היה מובהק, יחיד ומיוחד לו, ויש הטוענים כי זו הסיבה שבמאים מעדיפים שלא לעמוד בהשוואה מולו.

מנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן, אופטימי. "אני משוכנע שברבות הימים כל מחזה שחנוך כתב ימצא את בני הברית שלו. חנוך היה מאוד דומיננטי וכתב ידו כבמאי ייתכן ועודו מרתיע להתקרב לחומרים שלו. עם זאת אין עונה שבה לא מוצג מחזה של לוין על הבמה. זה נדיר, והעובדה היא שזה לא קורה לא לאיבסן ולא לסטרינברג. מצד שני, כשמאחורי היצירה עמד אדם חי שהציע את שירותיו גם כבמאי, ברור שהאינטנסיביות שבה הוא הוצג היתה גדולה יותר. למרות שאינני חושב שזה רע שהאינטנסיביות תרד, זה טבעי ונכון.

"המחזות של חנוך עוצבו בבימויו, אבל אי אפשר לומר שהוא שינה משמעותית את הטקסט תוך כדי עבודה. לא היה כאן תהליך דרמטורגי של מחזה שקיבל תפנית או מהפכה תוך עבודה. כבמאי הוא מאוד כיבד את עבודת המחזאי. אופי הכתיבה שלו הוא כמו של משורר, אין גמישות שמאפיינת מחזאות ריאליסטית למשל. אני משוכנע שעם עבור הזמן היצירה תשתחרר מהדומיננטיות של העשייה שלו שהשאירה חותם, וכשיבואו לעבוד על מחזה של לוין יתייחסו לכתיבה עצמה. הכתיבה שלו תפרה בעתיד אנשים חדשים, תתעצב בשפתם התיאטרלית והמודרנית. אני משוכנע שזה יקרה מכיוון שהמחזות שלהם נטולי תכונת ההזדקנות, הם שומרים על כוחם בגלל הראייה המפוקחת שלו וחוסר התלות בחולף. היתה לו ראיה מעבר ליומיום ולכן יש ליצירה שלו כוח חיים אדיר. כעת יש האטה טבעית בנוכחות שלו שנובעת מהצורך ביצירת פרספקטיבה. אני משוכנע שהמחזות הלא מוצגים שלו יתגלו בעתיד".

אינפלציה לוינית, רגיעה והתקרבות

אורי לוי, מנכ"ל תיאטרון "גשר", שנחשב לשחקן של נסים אלוני (שיחק במחזות "נפוליון חי או מת", "צייד יצא לצוד בצד" ו"כרגע לא פנוי"), מחזק את דבריו של ניצן. "אני בטוח שיחזרו למחזות של לוין אבל בהחלט צריכה לעבור תקופה שבה תתגבש תעוזה לגעת בחומרים שהוא לא עיצב. יצירותיו של לוין היו מכלול של מחזה, בימוי שלו וצורת משחק ייחודית לשפתו שאינה סוריאליסטית ואינה ריאליסטית", אומר לוי. ב"גשר" שקלו לא אחת להפגיש בין יצירותיו של לוין ליבגני אריה וגלריית השחקנים הצבעונית של התיאטרון, אך לעת עתה היוזמה מדשדשת. הסיבה, כך על פי לוי, טמונה במחזות עצמם. "חלק גדול מהמחזות היו צריכים, גם בזמנו, לעבור עריכה. כל עוד חנוך היה בחיים, זה היה בלתי אפשרי, וכיום אני חושב שאנשים נרתעים לגעת בהם. היה לו שפה וסגנון ייחודיים ובמובן מסוים צריך להיות חנוך לוין בכדי לערוך את חנוך לוין, לכתוב ולביים אותו. אולי בעתיד יקום יוצר צעיר שיוכל להתמודד עם זה כמו שההיסטוריה מלמדת אותנו עם שייקספיר וקלאסיקנים אחרים, חייב לעבור זמן כדי שאנשים יירגעו מההערצה העיוורת ויתעסקו בתכנים באופן בוגר וביקורתי. צריך פסק זמן בכדי לבחון את יצירתו בעיניים קצת רחוקות".

לדברי ציפי פינס, המנכ"לית ומנהלתו האמנותית של תיאטרון בית ליסין, הרוויה בנוכחותה של היצירה הלוינית, כפי שבאה לידי ביטוי בשנים האחרונות, גרמה לה להתרחק ממנה בבניית הרפרטואר. "החומרים שחנוך השאיר אחריו ללא ספק ראויים לעלות על הבמה ואני משוכנעת שזה יקרה. לאחרונה היתה אינפלציה מסוימת בנוכחות של היצירה שלו על הבמה ובחרתי להתרחק, אבל אני בהחלט מתנפלת על ההצעה לעסוק בחומרים הלא מוכרים שלו. הכתיבה שלו נדירה וטובה וברור מאליו שצריך לתת לה מקום. היה לו צד של צייר שגומר את היצירה תוך כדי הנחת הקנבאס על הקיר, אבל אני משוכנעת שגם אחרים יכולים לעצב את מחזותיו. צריך להתמודד עם הפחד הזה ולגעת בדברים החדשים שכתב גם אם הוא היה זה שידע לעשות את זה הכי טוב מכולם".

לוין והתיאטרון הלאומי

למרות שיצירתו של לוין זכתה לבולטות בתיאטרון הקאמרי, מחזותיו ("הלוויה חורפית", "מלאכת החיים", "הופס והופלה", "הילד החולם", "כריתת ראש" ו"מלאכת החיים") הועלו גם בתיאטרון הלאומי הבימה. האחרון שבהם, "ההולכים בחושך", הועלה בשנת 1998 כקופרודוקציה של התיאטרון הלאומי עם תיאטרון חיפה ונחשב לפנינה.

"עכשיו, כשאני לקראת פרישה, אני יכול לומר שהמחזות החשובים ביותר של לוין בעיני נעשו ב'הבימה' ולא במקום אחר",

אומר מנכ"ל התיאטרון הלאומי יעקב אגמון. "היה ביננו רומן מתמשך. אני זוכר שהתבדחתי איתו ואמרתי שלקאמרי הוא תמיד נותן מחזות קטנים לארבעה או חמישה שחקנים ולנו הוא נותן הפקות ענק כמו 'ההולכים בחושך' ו'כריתת ראש' בהם יש 20 משתתפים. בסופו של דבר מדובר בהפקות בלתי נשכחות, ואני מאמין שיחזרו אליו".

לדברי אגמון, אין ספק שההצלחה הגדולה של מחזותיו של לוין היתה בעיקר תחת שרביט הבימוי שלו. "אני זוכר ביקורות בהן נכתב כי אצל לוין לא ברור מה יותר מרתק – הכתיבה או הבימוי וזה נכון. התחושה היתה ועודה שאף אחד לא יכול לעשות את זה טוב ממנו וזאת למרות שמאוד אהבתי את 'אורזי המזוודות' שעלתה בקאמרי בבימויו של מייק אלפרד. היו ניסיונות רבים בעבר להעלות יותר לוין בהבימה, אני עצמי, עם כניסתי לתפקיד, פניתי אליו וביקשתי שיסייע לי בעזרת היצירה לשקם את התיאטרון. רציתי לחדש את החומרים הקברטים הסטיריים שלו ואפילו קיבלתי את אישורו, אבל בסופו של דבר הוא התחרט. אני חושב שהוא לא רצה לחזור לחומרים הישנים שלו. מקריאה מחודשת שלהם היום, אני משוכנע שהוא טעה כשברח מהם, אבל זו היתה זכותו".