שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    דוסיות שבורות

    "מדורת השבט" היא דרמה קומית מהנה על שלוש נשים דתיות המתמודדות עם שבר גדול, אך במקום לבקר את החברה הציונית הוא מעדיף לא להרגיז אף אחד. שמוליק דובדבני על הגרסה הדתית של "כנפיים שבורות"

    הנה לפניכם הגרסה הדתית-לאומית ל"כנפיים שבורות": אלמנה ירושלמית ושתי בנותיה מבקשות להתקבל להתנחלות חדשה המוקמת בשומרון. השנה היא 1981, והגרעין המייסד שמתגלה במלוא צביעותו ומגוחכותו בסרט "מדורת השבט" - שעולה הערב (ה') לאקרנים - מתקשה לאסוף אל שורותיו משפחה חד הורית. זה, וגם העובדה הלא לגמרי פשוטה ששתי הבנות בהחלט לא מרוצות מהרעיון, אם לנקוט לשון המעטה. כן, אפילו פרייבט יש פה, שלא ממש זזה מיום הסתלקות האב, והיא מסמלת, כבסרטו ההוא של ניר ברגמן, את המשפחה שחדלה מלתפקד בשנה שחלפה מאז.

     

    זהו סרטו השני של יוסף סידר, ולזכותו יאמר שהפעם זה הצליח לו הרבה יותר מאשר ב"ההסדר", אותו הוא כתב וביים לפני ארבע שנים, והיה בעיקרו יצירה לא אמיצה ומעוררת רוגז. עם זאת, גם כאן נדמה שסידר מבכר לנפק סיטואציות קלילות ולא מחייבות על פני אמירות נוקבות ועקרוניות. כך, למשל, כבר נמאס לראות את אסי דיין כמתנחל חבוש כיפה סרוגה; ואם נוכחותו ככזה ב"ההסדר" היתה טעונה מבחינה אידיאולוגית – פה היא בגדר לא יותר מ"שטיק". שלא לדבר על יהורם גאון, שאחת הסצינות בסרט מראה את חברי סניף בני עקיבא המקומי צופים בלהט ב"מבצע יהונתן" בכיכובו. רק כדי שזמן מה אחר כך יפציע אותו גאון בסרט, הפעם בתפקיד מבדח של חזן בעל שם המתמודד על לבה של האלמנה המוזכרת לעיל. כן, סידר בהחלט ממצה כאן את הגימיק של הפיכת איקונות קולנועיות של הצבר של פעם

    לדוסים של היום.

     

    רהוט ופחדן

     

    ביסודו, "מדורת השבט", שמועמד השנה ל-13 פרסי "אופיר" (האוסקר הישראלי זאת אומרת), הוא דרמה קומית מהנה ועשויה היטב. סרט שמתיימר, כאמור, לבקר את החברה הציונית דתית המתוארת בו, אך בה בעת גם מבקש שלא להרגיז אף אחד. הגיבורה היא תמי בת העשרה (חני פירסטנברג), חניכת בני עקיבא שאמה האלמנה והאקסצנטרית (מיכאלה עשת) מבקשת, כפי שכבר דווח בפסקת הפתיחה, לעקור את אחותה (מאיה מרון, שממחזרת את תפקידה מ"כנפיים שבורות") ואותה להיאחזות העתידה להיבנות ההיא. בה בעת מחזר לפתחה של האם בעל מיניבוס מסורב אהבה (משה איבגי המעולה), וגם אותו חזן מצוי שם כזכור. שיאו הדרמטי של הסרט חל בערב אחד שבו מתכנסים חברי השבט מסביב למדורה. מה קורה אז ולמי – זאת לא נציין, רק נאמר שקשר השתיקה סביב ההתרחשות חושף חברה קרה, גזענית, מזויפת, אליטיסטית ומתנשאת.

     

    למעשה, טוען עוד "מדורת השבט", מאחורי המפעל ההתיישבותי שמעבר לקו הירוק מסתתרים אשכנזים בורגנים שרוצים לראות עוד "אנשים כמונו" בסביבתם החדשה. על כן, ראש הגרעין המתגבש (אסי דיין) ואשתו (עידית טפרסון), לכאורה חברים ותיקים, מבקשים לסדר לאלמנה שידוך בעיקר מטעמים פרקטיים – אין להם תועלת ביישוב החדש באם חד הורית, ובכך חושף הסרט גם את הפן השוביניסטי שמאחורי הלהט האידיאולוגי (הנדחק פה לשוליים) של הציונות הסרוגה. העניין

    הוא, כמצוין, שאין בביקורת הזו איזשהו ביטוי חריף או נוקב של ממש. נדמה שסידר, במחילה, בעיקר מפגין ב"מדורת השבט" מידה של חנפנות כלפי הקהל החילוני – משהו נוסח "ראו כיצד איני חוסך שבטי מהחברה שממנה אני בא" – המסווה עצמה כאקט של התבוננות אמיצה.

     

    דווקא בכל הנוגע לעשייה, כלומר העמדת סצינה והדרכת שחקנים, סידר הולך ומתברר כאחד היוצרים הרהוטים והמוקפדים שיש לקולנוע הישראלי. הוליוודי במובן הכי טוב של המילה. לכך תורמים העריכה המדויקת כרגיל של עינת גלזר זרחין, המוזיקה היפהפייה שחיבר עופר שלחין, וכן רובו של צוות השחקנים המובל על ידי פירסטנברג הנהדרת – בתפקיד הלא מעצבן הראשון בקריירה המשחקית שלה – ועשת המלבבת. חבל אם כן שעל רקע זה בולט סיומו המופרך למדי של הסרט – האירוע הטראומטי שנרמז עליו קודם לכן נפתר בקלות רבה מדי – שמעקר עוד יותר את הביקורת העולה ממנו, ומותיר את הסרט במחוזות השמרנות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פירסטנברג (נהדרת) ועשת (מלבבת)
    לאתר ההטבות
    מומלצים