אלפרידה ילינק זכתה בפרס נובל לספרות
הסופרת, המשוררת והמחזאית האוסטרית זכתה בפרס היוקרתי. ספריה עוסקים בעיקר בביקורת חברתית וביחסים בין גברים לנשים
היא לא כיכבה בבורסת השמועות. למען האמת, שמה נפקד משם לגמרי, אבל שוב הוכיחה האקדמיה השבדית שהיא יכולה להפתיע אפילו את מי שנדמה להם שהם מבינים דבר או שניים בפוליטיקה של המלים הכתובות, והעניקה לאלפרידה ילינק האוסטרית את פרס נובל בספרות. אלפרידה ילינק אינה מככבת ברשימות של רבי מכר, היא מעולם לא כתבה ספרות שהתחבבה על האוסטרים, והיא תמיד היתה שם – ועודנה – כדי לנגח ולבעוט ולהציב מול פניהם מראה מאוד מאוד לא מחמיאה.
לחברי האקדמיה השבדית נשמע קולה הספרותי של ילינק ייחודי עד כדי כך, שבין הנימוקים למתן הפרס הם מציינים את "הזרימה המוסיקלית של הקולות והקולות-שכנגד ברומנים ובמחזות של ילינק, שמגלים את האבסורדים שבקלישאות חברתיות ואת כוח הדיכוי שלהן".
היא נולדה במירצושלאג שבאוסטריה, ב-20 באוקטובר 1946. באתר הרשמי שלה מצויה ביוגרפיה בגרמנית, שנדמה שכתבה בעצמה – היא נאמנה לסגנון חסר הסבלנות, הקצרני כמעט, שהקנה לה מעריצים וגם שונאים מושבעים. אביה היה יהודי, כימאי ממוצא צ'כי, ואחרי מלחמת העולם השניה ממנה ניצל בזכות עבודתו בתעשיות ביטחוניות – שקע בשורה של משברים נפשיים עד שנפטר בבית חולים לחולי רוח. אמה היתה אוסטרית ממשפחה מבוססת. לה עצמה יועדה קריירה של נגנית עוגב, ובמקביל ללימודי תולדות האמנות ותיאטרון באוניברסיטה של וינה, היא השתלמה גם בקומפוזיציה ובנגינה. משברים נפשיים לא היו זרים גם לה: לאחר סמסטרים אחדים, פרשה מן הלימודים ובמשך כל שנת 1968 פשוט לא יצאה מבית הוריה.
שנה לאחר מכן היא כבר היתה מעורבת בתנועת הסטודנטים האוסטרית, שהתעוררה באיחור מסויים אבל בנחישות יוצאת דופן, וחברה לשמאל הרדיקלי: עשרים שנה ויותר, מאז נעוריה ועד 1991, היתה ילינק חברה מן השורה במפלגה הקומוניסטית של אוסטריה. מחמת האיבה והתיעוב שחשה לנעשה בארצה, ניסתה לחיות בגרמניה, אבל שבה לאוסטריה והתגוררה בוינה רוב חייה הבוגרים.
היא התחילה לכתוב שירים ורשימות ביקורת ספרות בסוף שנות ה-60, ובשנות ה-70 יצרה תסכיתי רדיו, דרמות ותסריטים שזכו להערכה וגם לפרסים במולדתה. במקביל החלה לכתוב רומנים. בין הראשונים שלה אפשר למצוא את "המאהבות", שתורגם לעברית וראה אור בהוצאת "בבל", וזה הספר שסימן את ילינק כדוברת של ספרות הנשים האוסטרית והגרמנית: הוא עוסק באהבה כמזימה לדיכוי נשים בנות המעמד הנמוך, הגיבורות שלו כלל אינן יודעות על קיומה – והן מוכנות לכל קורבן אפשרי תמורת הסיכוי לזכות בכבוד הזעיר-בורגני המוענק לנשים נשואות, מוגנות-לכאורה אבל חשופות לביזוי, השפלה ואלימות.
את סגנונה הציני, הבוטה והמושחז ייחסה כמה פעמים בראיונות לעובדה, שקולן הספרותי של נשים הושתק במשך מאות בשנים ועתה הגיעה העת להמציא אותו מחדש, ובתוך כך גם להתבונן במיניותה של האשה בעיניים פחות מצועפות ולחלוטין לא רומנטיות.
ילינק מרבה לכתוב מאמרים בעיתונות האוסטרית – בגנות הימין בארצה, בעד זכויות של מיעוטים ומהגרים, וקולה המסאי פשוט, צלול וכנראה עדיין לא זוכה להקשבה שהוא ראוי לו. מבין הסרטים שהיתה מעורבת בעשייתם, "הפסנתרנית" בבימויו של מיכאל הנקה (2001) זכור במיוחד – סרט תובעני וקשה, ממש כמו הרומן של ילינק עליו הוא מבוסס שתורגם גם הוא לעברית.
הגיבורה הראשית שלו היא מורה מהוגנת לפסנתר, שגרה עם אמא שתלטנית ומטורפת לחלוטין בימים, ובלילות משוטטת במועדוני פיפ-שואו, או מנסה להתבונן בזוגות עושים סקס בדרייב-אין. שני העולמות של אריקה, המורה לפסנתר, יכולים היו להתנהל זה בצד זה, אלמלא נגרם לה זעזוע עצום בדמותה של אהבה לא צפויה מצד תלמיד שלה. ילינק לא מאמינה באהבות שמחות, וגם זו של אריקה היא פתח למסכת השפלות שמייצגת, בעיני היוצרת, את מהותו של קיום נשי בעולם לא שוויוני. הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, ואיזבל הופר שגילמה את אריקה זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר.
ילינק היא האשה העשירית שזוכה בפרס, כשהאחרונה שבהן היתה המשוררת הפולנית ויסלבה שימבורסקה, ב-1996. סכום הפרס עומד על 1.3 מיליון דולר.
פרס נובל לספרות הוענק לראשונה בשנת 1901 לסופר הצרפתי סולי פרודהום. בשנה שעברה זכה בפרס הסופר הדרום אפריקאי, ג'. מ. קוטזי. ב-2002 זכה הסופר היהודי-הונגרי אימרה קרטש, וב-2001 זכה בפרס הסופר ו. ס. נאיפול.
