היומיים המטורפים בחיי
נמרוד הלוי מתחיל להסתגל לתפקידו החדש כתייר חופשי. מסתגל לריחות, לזוהמה, לרעש ולהטרדות הבלתי פוסקות של הבירה ניו דלהי. אבל עדיין לא מבין איך יותר מ-14 מיליון הודים מצליחים לחיות כאן חיים שלמים. ימים ראשונים בהודו
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח. את הפרק הראשון ביומן המסע של נמרוד תוכלו לקרוא כאן.
------------------------------------------------------------------------
אנחנו כאן. בדלהי. ואם תרשו לי להיות לרגע קצת נדוש - כל מה שכולם אומרים על בירתה הצפונית של הודו - נכון. הרעש, הצפיפות, הזוהמה, המחנק, הדחיפות, הטעמים, הריחות, וההודים. הכל קורה כאן ובבת אחת. ממש כמו שמספרים, אבל אחרת. דומה אבל לא. נראה שהתכוננתי לרע מכל, יותר גרוע ממה שאפילו דלהי יכולה להיות.
עיר בלי הפוגה
אין ספק שעבור התייר המערבי הממוצע מדובר בהפגזת חושים טוטאלית ובלתי מרפה. עלי העיר הזאת פשוט הילכה קסם. אני בוהה בכל הרעש הזה והדחיפות. כולם מסתכלים עלי, אומרים לי "הלו קאם היר","הוטל, הוטל", "וואנט גוד רסטורנט?" וחם לי. אני נוטף זיעה שמתובלת בריחות של ליזול ושתן, אדי בישול ועשן וגם, איך לא, קורטוב של צואת פרות קדושות. בתוך כל הבלגן זה, במקום להסתכל לגלית בעיניים וללחוש לה: "בואי יפה שלי, הולכים הביתה, זו היתה טעות איומה", אני מרגיש שבעצם נחמד לי מאוד.
מתאים למקום הזה להיות ככה, ומתאים גם לי להיות תייר המום שנקלע לתוך כל הטירוף הזה שפשוט לא מבין איך יותר מ-14 מיליון הודים מצליחים לחיות כאן, לא שבוע, לא חודש, אלא חיים שלמים. טוב לי לראות את כל זה קורה. טוב לי להיות בתוך זה ולהציץ מבחוץ. וטוב לי לדעת שאם ארצה אוכל לברוח מזה.
מלחמת הישרדות
בתוך הטירוף המטורף הזה, בין הריקשות שדורסות, מוניות שצופרות, הפרות שרובצות, הזבל, העשן, הרוכלים והקבצנים, החנויות, הבאסטות ועגלות הסוחרים, בתוך כל זה ראיתי פתאום בפינת רחוב מעופשת וחשוכה, עומד לו על רגליו האחוריות, כאילו נאבק רק כדי להפגין יציבות, בוהה בלי נוע ברצפה שתחתיו, קפוא לחלוטין, גור כלבים מתוק וקטן. אולי בן חודש, אולי פחות. חלש וקטן ותשוש.
אני עוצר לשנייה ומסתכל על הגור המתוק שעמד שם כולו רוך ותמימות, בשבילי זה היה הסיפור של דלהי. סיפור של מלחמת ההישרדות הבלתי פוסקת וחסרת פשרת בעיר העצומה הזאת.
שיבה לא טובה
נכון, ההינדואים צמחונים ומכבדים את החי. אין כאן התעללות בבעלי חיים וגם לא פרות רעבות. אולי רזות אבל לא רעבות. סיכוייו של הגור המתוק הזה לחיות ולהאריך ימים קלושים, אבל אם יצליח היצור השברירי הזה להאריך ימים ולשרוד את דלהי - הוא יגדל להיות כלב חזק, חזק מאוד. אחרי דלהי הכל אפשרי.
צרב לי לרגע על הגור הקטן ועל כל הכלבים הרעבים ועל כל האנשים המסכנים שחיים בדלהי, בהודו ובעולם כולו. זה היה רגע בו הבנתי שמה שבשבילי הוא מעין קרקס, הצגה שיש להתפעל ממנה, עבור דיירי רחובות דלהי אלה החיים עצמם. והם קשים, קשים מאוד ומסוכנים. והעיר הזאת מחייכת במקום לבכות. אני לא הצלחתי לחייך.
