חלמונית לא גרה כאן יותר
פינו אותה מהבית שלה, העבירו אותה למקום אחר בירושלים, וזה סוג של נס - כי את כל הדיירות האחרות באזור בית צפפה פשוט חיסלו. סתוונית ירושלים, פרח הבר הכי גדול בארץ, החזיקה חזק ונשארה צמודה לקרקע, אבל בגבעה הצרפתית, למשל, כבר אי אפשר למצוא אותה. לחטוף פריחה
מלבד החלמוניות בגינה של עמיר, עוד 4 חלמוניות ראיתי השבוע בירושלים, אחת בערוגת ורדים שבתוך הקמפוס של ישיבת אתרי, ושלוש מעבר לגדר, בשטח הפתוח שיש מי הזוכרים אותו ככרם זיתים זה שמפריד בין הקמפוס של הישיבה למעונות בית צפפה. עמיר הוא עמיר בלבן, מנהל התחנה לחקר ציפורי ירושלים של החברה להגנת הטבע, שהעתיק את שרידי החלמוניות מאתר הפריחה האחרון שלהן בירושלים לאתר טבע עירוני מוגן בעיר. ובעצם נסעתי לראות סתווניות.
כשמטיילים כדי לראות פריחה, זה לא ממש משנה אם מזהים את מיני הפרחים השונים אם לאו. אפשר ליהנות מיופיה של העירית גם מבלי לדעת את שמה, ומיופיה של הנורית גם אם חושבים שזו כלנית. צניעותה של רקפת ראשונה וקטנה בין טרשי השומרון חיננית גם מבלי לדעת אם זה קרוב של הפרח שרואים בחורף בהמונים בהרים, או שזה בדיוק אותו הפרח אלא שהוא קטן יותר בגלל שהוא מקדים לפרוח או צמא למים.
כאשר אמורים הדברים בשמירת טבע, זה משנה גם משנה. המינים הנדירים הם לא רק משהו שקיים כדי שנוכל לצחוק על חובבי הטבע שקופצים משמחה ליד איזה קוץ יבש, 'בואו תראו. יבשושית מכלולית צרת עלים במופע ורוד'. מותר גם להזכיר נסיונות לפיתוח תרופה לסרטן מהפקעות של הסתוונית, אך הציטוט הפופולרי בעניין זה הוא מן המדרש: "אותה שעה נטלו הקב"ה לאדם הראשון והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: 'ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך'".
סתוונית ירושלים אינו צמח העומד בפני סכנת הכחדה. בינתיים. החשש הוא רק שהפרח המוגן ייעלם מן העיר על שמה הוא קרוי. היא גדלה גם בגב ההר מצפון ומדרום לבירה, ובצפון הארץ. למשל בצד של האין אתר בצומת גולני. הסתוונית הנפוצה והמוכרת היא סתוונית היורה. כשמה כן היא, והיא עולה מן האדמה מיד אחרי היורה, בירושלים זה בדיוק עכשיו. סתוונית ירושלים לא שונה ממנה כמעט, מלבד העובדה שהיא מצמיחה את העלים רק לאחר הפריחה, כמו צמחים אחרים שאינם מחכים לגשם כדי להעלות פרחים. פרחים אופטימיים, מבשרי הגשם. היא גם הרבה יותר גדולה, היא פרח הבר הגדול בישראל, וכשמדובר בפרחים הגודל דווקא כן קובע.
פלא צהוב
לא יכולתי לעבור ליד עמק המצלבה ולא לעצור לסיבוב. בבוקר יום חול מגיעים טורים של תלמידי גן, סדורים בזוגות, ללמוד שיעור על הזית. על פי לבושן החסוד של הגננות אין להניח שהן מסבירות לטף מה עושים שם פזורים מזרנים ישנים, לצד שאריות של מדורות ובקבוקי יין ריקים. טבע עירוני. טבעו של הנוער גם הוא חלק מן הטבע העירוני.
בצל אחד הזיתים רחבי הגזע שבעמק, מנצנצת לפתע קרן שמש שפוגעת בסגול שמאיר כמו היה נורה סגולה. אני מתקרב בכדי לגלות שזה מודל חדש של חיתול שמישהו טרח להחליף כאן, ועכשיו עטיפת הפלסטיק שלו מתנפנפת ברוח. קצת סתווניות, והרבה זכרונות, והלאה בית"ר. תפסתי טרמפ עם איזה מיניסטר אוסטרי שהגיע ברכב של קורפוס דיפלומטיקוס לסיבוב במנזר. מדריך הטיולים פותח באמצעות הטלפון הנייד את הדלת הנמוכה ("פליז, אונלי פייב מינטס"). הנזירה הסרבית מראה בכנסייה מפוספסת הרצפה את הנקודה בה צמח העץ ממנו יוצר הצלב המפורסם בעולם, וגם את ציורי הקדושים על העץ שדמעותיהם, כך היא מראה לאור זוג נרות, ממשיכות לזלוג.
רשימת האתרים בירושלים בהם ניתן אולי למצוא את סתוונית ירושלים (פרח שגדל רק בארץ, מין אנדמי), היא כזו שאי אפשר להספיק ביום אחד. לא רק עמק המצלבה אלא גם סביבות מנזר מר אליאס (לשם, לא מגיעים אנשים 'נורמליים' מטעמי ביטחון), עמק הצבאים וחורשת הירח (אוטוטו חניון?). אני כמובן נוסע לבית צפפה, מה גם שעוד יש לי חלמוניות בראש.
מעבר לגדר, בתוך הישיבה, עומד איש צעיר ומנסר ענף אורן שנשבר במרומי העץ. "תגיד לי", אני שואל אחרי השלום עליכם, "ראית אולי איזה פרח צהוב?". הוא לא בדיוק יודע מאיפה נפלתי עליו. "איך אתה יודע!?!", הוא שואל בטון שמגלה שהוא הראה את הפלא שמצא רק לאשתו. הוא מעובדי המקום, ומפה לשם אני כבר מקבל כוס קפה, וגם מתלבט יחד איתו מה יותר נכון, לעזוב את הפרח לנפשו או להעבירו קרוב יותר לבית, אל האדנית שהוא בדיוק בונה. אנחנו עושים סיבוב בקמפוס, וכל מה שאנחנו מוצאים היא אורניה זקנה מדי למאכל. אחרי הקפה אני הולך לראות מה המצב באתר טבע עירוני מס' 17.
שם נוסף לעיר
בשפה התכנונית קוראים לזה שצ"פ - שטח ציבורי פתוח. השטחים הללו, אלא אם הם גינות עירוניות מטופחות (מה שלא באמת ציפיתם לו בשולי בית צפפה), הם בחלק ניכר של הזמן שדות קוצים, והם מזוהים עם חולדות, יונים ונחשים. לא שאלו בהכרח יימצאו שם, אבל עולם הדימויים הוא כזה. בכלל, התפישה הרווחת היא שאת הכל צריך לחלק ל'מי לנו, מי לצרינו', ועבור חלק ניכר מהבריות הטבע הוא משהו מאיים, מסוכן ומזיק שיש למגר. אנחנו ששים לרכוש מוצרים שעל תויותיהם כתוב 'עשוי מחומרים טבעיים בלבד', אבל את הסביבה אנחנו חייבים להשאיר אנדר קונטרול. ישנם 160 שצ"פים בתוכניות של עיר הקודש. אבל סיפורו של אתר טבע עירוני מס' 17, יכול ללמד על מצבם.
כמעט בכל השטחים הפתוחים מוצאים גרוטאות ופסולת בנייה. גם כאן שימש המקום בשנה החולפת כאתר פיראטי לשפיכת זבל, ואחרי זה גם באו הבולדוזרים של העירייה לנקות. יהיו הכוונות טובות אשר יהיו, נדמה כאילו זה לא רק העבריינים שכיסחו את הצורה לחלמוניות האחרונות של ירושלים אלא גם מי שבא לנקות אחריהם, וגרד לשטח את האימא של הצורה. מבין עשרות החלמוניות שפרחו כאן, נותרו השש שעמיר הציל ועוד שלוש מפתיעות שלא היו כאן כאשר בא בלבן בשבוע שעבר עם המכוש. סתוונית ירושלים, מאידך, שרדה את זה, בעיקר בזכות מיקומה של הפקעת עמוק באדמה. אם עיריית ירושלים תדאג להגן על המקום, כך אומר לי בלבן, הוא ישמח להחזיר את החלמוניות בדיוק למקום ממנו הוציא אותן.
במורד הדרך, איש עומד וזורק לכלבו (אמסטף, אם אכפת למישהו) אבן רגם. הכלב, כמנהגם של כלבים, רץ ומחזיר את האבן המתגלגלת לבעליו. אחר כך, שני נהגים מתנפלים באגרופים על האוטובוס שדחף אותם ממסלולם באלימות ממלכתית אה-לה-אגד. המשטרה הפרידה, שלחה את האוטובוס לדרכו, ואני המשכתי בדרכי צפונה.
בשנה שעברה עוד יכולתם לראות את סתוונית ירושלים פורחת בגבעה הצרפתית, כך מספרת לי מנהלת הגן הבוטני של הר הצופים, מימי רון, שמלווה אותי שם לראות האם נותר משהו מהן. יוק, רק בולדוזר וברוש. ובמה דנו במוסדות התכנון של ירושלים השבוע? לא תאמינו, ביצירת אטרקציה: רכבל לטיילת ארמון הנציב. שמעו, אתם יכולים לקרוא לי שמרני, אבל אם יש מי שחושבים שמה שחסר לעיר הזו הן אטרקציות תיירותיות, באמת אולי כדאי להוסיף עוד שם לשבעים שמותיה של העיר. חלם.
לפנייה לכתב/ת 
עמק המצלבה. טבעו של הנוער
צילום: גילי סופר
פרסום שימושי
מומלצים
