אז איפה נמצאת הנפש?

לחלק הראשון של המאמר לחצו כאן

לחלק השני של המאמר לחצו כאן

בספרות המקצועית מתוארת תופעת הראייה-העיוורת (Blindsight). הלוקים בה הם בעלי פגיעה ספציפית בשדה הראייה. הם אינם מבחינים במודע בגירויים המוצגים בשדה הראייה הפגוע, אך עם זאת הם מסוגלים להגיב עליהם באופן כמעט תקין. תופעה נדירה זו מהווה עדות נוספת להבחנה בין עיבוד של גירויים לעיבוד של חווית המודעות שלהם.

על העיוורון

הלוקים בסוג זה של עיוורון מדווחים כי אינם רואים דבר בחלק מסוים של שדה הראייה, אך כאשר שואלים אותם שאלות על חפץ המוצג באותו חלק "עיוור", הם עונים תשובות נכונות מבלי להבין מדוע ענו דווקא כך. הם אף יטענו הם רק מנחשים את התשובה.

מבחינות פיזיולוגית רבות כמו תפקוד האישון ותפקוד מסלולים חזותיים מסוימים, מי שלוקה בעיוורון מסוג זה "רואה", אך עם זאת הוא אינו מודע למה שהוא רואה. בעלי פגיעה זו יכולים לענות בהסתברות גבוהה ביותר (כ- 90%), לגבי הימצאותה של נקודת אור בשדה הראייה, או להבחין בין צורות גיאומטריות שונות.

לזנק לכדור

יותר מכך, הלוקה במחלה זו מסוגל אף לזנק לעבר כדור שנזרק לעברו ולתפוש אותו, מבלי להיות מודע לו כלל. החלק הפגוע אצל חולים כאלה נמצא בקורטקס החזותי הראשוני (V1), האזור בקליפת המוח המקבל קלטים מהרשתית דרך עצב הראייה. מסלולי ראייה אחרים נשמרו תקינים, ולכן מסוגלים פגועי Blindsight לעבד נכון את הגירויים הנמצאים בשדה הראייה.

עוד על Blindsight בספר: (1997) Consciousness Lost and Found L. Weiskrantz:

הנתק בין תגובה-לגירוי, לבין תוכני החוויה הסובייקטיבית של אותו גירוי אינו ייחודי רק לחוש הראייה. אחד התסמינים הבולטים של מחלת הסכיזופרניה הוא הזיות חושיות (הלוצינציות). סכיזופרנים חשים בדברים שאין להם אחיזה במציאות: הם שומעים קולות שכביכול מדברים אליהם, רואים מראות דמיוניים וחשים מגע שאין לו קיום ממשי.

מבדקי סכיזופרנים

במספר מחקרים נבדקה הפעילות העצבית של סכיזופרנים בזמן חוויה של הזיות קוליות. התברר כי האזורים הפעילים בעת דיווח על הזיות כאלו הם אותם אזורים הפעילים בדרך כלל בעיבוד צלילים וקולות ממשיים - אזורים הקשורים בקורטקס השמיעתי.

בדימותי fMRI נבדקה תגובתו העצבית של חולה סכיזופרניה בזמן שדיווח על הזיות מגע על העור – הרגשה של מגע פיזי ללא כל גירוי ממשי. מן המחקר התברר כי האזורים הפעילים במוחו של הסכיזופרן בזמן שחווה הזיות אלו הם אותם אזורים האחראיים על עיבוד רגיל של מגע.

תסמונת שארל בונה

תופעה מעניינת נוספת הרלוונטית לענייננו נקראת תסמונת שארל בונה, על שם המדען שגילה אותה, בשנת 1760. התופעה היא, במובנים מסוימים, הפוכה ל Blindsight. שהוזכר קודם לכן: ראייתם של הלוקים בתופעה אינה תקינה, אך הם חווים הלוצינציות של מראות שונים, חלקם מורכבים עד מאוד, אותם הם מתארים בפירוט רב.

מחקר fMRI גילה אצל הלוקים בתופעה זו מִתאם מרשים בין הזיות של צבעים, פרצופים ואובייקטים דוממים, לבין פעילות באזורים המוחיים האחראיים על עיבוד ממשי של מראות אלה. המקרה של סכיזופרניה ושל תסמונת שארל בונה מהווים עדות נוספת לקיום מתאם בין חוויות (במקרה זה - הזיות) לפעילות עצבית באותם אזורים המעבדים באופן נורמלי גירויים חושיים.

חווית הכאב

על פי מאמר שפורסם לאחרונה בשבועון המדע סיינס מתברר, כי גם בתגובה לחווית כאב שאינה נובעת מגורם הכאב עצמו, מתרחשת פעילות עצבית תואמת לכאב. במחקר נבדקה תגובתם של אנשים לכאב שנגרם להם עצמם ולבני זוגם ומצא כי אזורים מסוימים אשר פעלו בתגובה לכאב שנגרם להם, פעלו גם כאשר ידעו שלבני זוגם נגרם כאב, שלא הופעל עליהם באופן ממשי.

כעת ניתן לענות על שתי השאלות שהועלו בתחילת המאמר. בעניין קיומה של פעילות עצבית התואמת לחוויה המתעוררת בעקבות גירוי חושי, נוכחנו שהחוויה הסובייקטיבית איננה מנותקת מפעילות עצבית. להיפך, קיים מתאם ברור בין תוכני התודעה לבין פעילות עצבית!

היכן התודעה?

באשר לשאלה השנייה, בדבר מיקום התודעה, ניתן לומר כי מתאמים עצביים לתודעה ממוקמים באותם מבנים עצביים האחראיים לעיבוד אותן פעילויות מנטליות. כך, מבנה מסוים האחראי לעיבוד פרצופים, אחראי גם על החוויה הסובייקטיבית של עיבוד פרצופים. המבנה שאחראי לעיבוד מילים כתובות, אחראי גם על החוויה הסובייקטיבית הנוצרת מקריאת הכתוב.

עד כה נידונה הפעילות העצבית האחראית בתחומים שונים.

ניתן היה לראות כי קיימת פעילות עצבית בלעדית המקבילה לשינויי החוויה הסובייקטיבית עצמה, באופן בלתי תלוי בעיבוד הקיים לגירוי, אשר נותר קבוע ובלתי משתנה. הקשר הסיבתי שניתן להסיק מן הדוגמאות הללו הוא, כי תוכן מסוים של המודעות נגרם עקב פעילות עצבית מסוימת.

תיאור הפוך

האם ניתן לתאר את הקשר גם בצורה הפוכה? האם גירוי עצבי מכוון של אזור מסוים הפועל בזמן חוויה סובייקטיבית מודעת יגרום לחוויה? ככל שרעיון זה נשמע מופרך או בדיוני, כבר בשנות ה- 50 גירה פנפילד אזורי קורטקס במנותחים וקיבל מהם דיווחים על תחושות שונות. בניסויים שנערכו בשנת 1999 במנותחי מוח, נמצא כי גירוי חשמלי של אותו אזור שהוזכר קודם לכן כאחראי לעיבוד פרצופים (FFA), יצר בקרב חולי האפילפסיה הזיות של פנים או של חלקי פנים.

הקשר מוח-תודעה

קשר הדדי בין מיקומי פעילות עצבית לחוויות מנטליות סובייקטיביות, מחזק את ההשערה בדבר מיקומים ייחודיים של התודעה במוח. משמעותו של קשר חזק בין תודעה לפעילות עצבית קורא תיגר על גישות דואליסטיות או אידיאליסטיות, שמאמינות כי לתודעה, או ל"נפש", סטטוס מיוחד שאינו ניתן לרדוקציה על ידי הצבעה על פעילות עצבית תואמת

עיון מחודש בשאלת גוף-נפש לאור מחקרי NCC

הגם שמדובר בתחום מדעי אמפירי, יש ל-NCC השלכות על תיאוריות הקשורות בשאלות עתיקות יומין על אודות הקשר בין הגוף והנפש, סוגייה המעסיקה הוגים עוד מימי אפלטון.

קיימות שלוש גישות עיקריות הנוגעות לסוגייה זו. הגישה האידיאליסטית – הטוענת כי כל הקיים בעולם הוא מנטלי, הגישה המטריאליסטית – הטוענת כי כל מה שקיים הוא חומרי, פיזיקלי, והגישה הדואליסטית, הטוענת כי כל מה שקיים בעולם מתחלק לשתי קטגוריות נפרדות – חומרית ומנטלית. הנפש נבדלת מהגוף, וגם אם מתקיימת קורלציה בין נפש לגוף, אין בה כדי להסביר את הקשר בין השניים.

לפי גישה זו, בה החזיק גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ, התקדמות המדע בכיוון של מציאת מתאמים עצביים לפעילות מנטלית (ובכללה תודעה), גם אם תשיג מיפוי מושלם של המוח על פי תפקודים מנטליים מדוקדקים, אינה מספיקה כדי להבהיר כיצד כרוכות יחד שתי התופעות השונות.

ברור כי אם אמנם תתגלה קורלציה מלאה כזו, ולכל פעילות נפשית, ולו המורכבת ביותר, תימצא קורלציה עם פעילות עצבית, הרי הבנתנו את מושג ה"נפש", ויחסנו למושג זה יעברו גם הם שינוי. לנפש תיוחס משמעות מעט שונה ופחות רומנטית, אולי, מזו שייחסנו לה עד היום. אולם, האמנם מהותן של עצבות או תקווה אינה אלא תגובה עצבית ותו לא? תחושתנו העמוקה היא שלא כך הדבר, אך מהי בעצם מהותה של "תחושתנו העמוקה"?

הנפש אינה "מדעית"

חוקרי קוגניציה ופילוסופים רבים (ובכללם ישעיהו ליבוביץ), הטוענים להבדל קטגוריאלי בין מחקר נוירופיזיולוגי למחקר הנפש, מבססים את טענתם על ההנחה כי לא ניתן לבחון את הנפש באמצעים מדעיים, כי אלה מחייבים גישה ישירה ובלתי אמצעית, שאינה קיימת אל הנפש. הנפש ותכניה, הם טוענים, אינם נגישים לזולת, אלא רק לבעליה, ולכן לא ניתן לחקור אותה באמצעות מחקר אמפירי.

בעיה זו אינה נפתרת על ידי ממצאים מתחום ה- NCC, מאחר שאלה האחרונים מאפשרים רק הצצה אל הפעילות העצבית, ואינם מאפשרים, לטענת אותם חוקרים, גישה אל החוויות עצמן אשר נשארות סובייקטיביות ובלתי אמצעיות. עם זאת, אולי "בלתי אמצעיוּת" זו של הנפש אינה אלא מכשול טכני?

להרגיש זה כמו להסתכל ברקמות

אולי היכולת להרגיש את רגשות הזולת אינה שונה מן ההסתכלות ברקמותיו מבעד לעדשת מיקרוסקופ, כאשר יודעים בדיוק מה הפעולה העצבית המתאימה לכל חוויה סובייקטיבית? בינתיים אין עדיין אמצעים לכך, אבל אולי, כאשר יושלם מיפוי המוח האנושי ויתאפשרו האמצעים המתאימים לגישור הפער אל החוויות הסובייקטיביות, ניתן יהיה "להתחבר" למוחו של אדם אחר ולחוש, כמוהו, אותן חוויות אינטימיות ואישיות.

אפשרות כזאת, גם אם היא נראית כרגע כתסריט של סרט מדע בדיוני, תגרור שינוי יסודי בגישה ההגותית לסוגיית הגוף-הנפש העתיקה. ל"נפש" יהיו קורלטים עצביים מדוקדקים, והיא לא תהיה עוד סובייקטיבית. הנפש לא תהיה שונה עוד מכל מושא של מחקר מדעי אחר, ולכן יהיה ניתן לחקור אותה בשיטות המדעיות המקובלות. אך עד שיגיע היום הזה, נמשיך ככל הנראה לחשוב על הגוף והנפש באמצעות מושגים נפרדים, התואמים לכל אחד מהם בנפרד.

שלומית בקר היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה, ומסיימת לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת ת"א. bekershl@post.tau.ac.il