זה ייגמר בבכי
כצפוי, לא מעט דם נשפך ב"מחול הפגיונות", סרט המלחמה היפהפה של ז'אנג יימו ("גיבור"), אבל הפעם יש גם הרבה דמעות. אהרון קשלס התרגש
בשבת האחרונה אירע הבלתי ייאמן. צופים רבים עזבו את בית הקולנוע שבו הוקרן הסרט "מחול הפגיונות", כשהם מוכנים להישבע שהדמעות ששטפו את רצפת הפופקורן אינן שייכות להם כי אם למסך הקולנוע עצמו. ואמנם, מי שיביט היטב ברגעי הסיום של יצירתו החדשה והמרהיבה של ז'אנג יימו ("ז'ו דו", "הפנסים האדומים") ודאי ישים לב לשלג שחוצה את המסך מימין לשמאל ובכך מקנה לצלולואיד תכונות שהיו שמורות עד כה רק לבני אנוש - הקינה והבכי. לרגע ממש נדמה כי הפתיתים הלבנים והצחורים שצונחים על האקרן, שורטים את פניו וכמו מבכים את מסכת הייסורים שעוברים גיבורי הסרט.
השנה היא 859 לספירה. שושלת טאנג נמצאת בדמדומיה בשל השחיתות שפשתה במחוזותיה. אם לא די בכך הרי שעליה להילחם כעת גם בקבוצות מורדים מבית, שהמרכזית שבהן היא "בית הפגיונות המעופפים" המעוניינת בנקמה על רצח מנהיגה האהוב. כדי לדכא את רוח המרד, השלטון - המיוצג כאן בדמויותיהן של שני אנשי חוק, ליאו (אנדי לאו הותיק) וז'ין (טאקשי קאנשירו רב הקסם) - מבקש לאתר את מעוזם החשאי של כנופיית המחסלים. הרמז היחיד מופיע בדמותה של רקדנית עיוורת העונה לשם מיי (ז'אנג ז'י יי), שנחשדת בשייכותה לשבט מטילי הפגיונות. אולם, כדי שזו תוביל אותם למקום המסתור יש צורך בפיתיון איכותי, ומי טוב יותר לגלם את התולעת שעל הקרס מאשר ז'ין, המצהיר על עצמו כגדול המפתים בממלכה הסינית. ואכן, לא עובר זמן רב והאחרון מבריח את מיי אל היערות.
בתחילה נראה כי הכל פועל על-פי התכניות, אך אט-אט, בין מחול חרבות אחד למשנהו, הגבולות מיטשטשים, והאהבה, אבוי, מכה שורש. ובסרטים הללו הרי זהו כלל שגור וידוע כי במקום שבו בוערת אש התשוקה תבער גם האדמה.
נס קולנועי
"מחול הפגיונות", כפי שהתוודה לא אחת במאי הסרט בפני התקשורת, הוא בראש ובראשונה שיר הלל לרוח המקורית והמסורתית שפיעמה במחוזותיו של ז'אנר סרטי החרבות ("Wuxia Pien"), שהיה מזוהה בעיקר עם אולפני האחים שואו - היצרנים הגדולים ביותר של סרטי אמנויות לחימה בשנות השישים והשבעים. ולראייה, ההחלטה למקם את הסרט במאה התשיעית לספירה, המזוהה גם כשנת הולדתם ופרסומם של סיפורי החרב הראשונים. יתרה מכך, בעת הצפייה בסרטו
"Touch of Zen" מ-1969 ו"Come Drink With Me" מ-1966, שהיה לאחד הסרטים הראשונים שהציבו במרכזו גיבורה צעירה, וצ'נג צ'ה, שסרטו "Have Sword, Will Travel" מ-1969, היווה ללא ספק את הבסיס העלילתי למשולש הרומנטי והטרגי ב"מחול הפגיונות".
בדומה לסרטיו של הו, ובשונה מיוצרים שוליים יותר של הז'אנר, ניתן לראות כי גם יימו מבקש להקדיש זמן רב יותר לסיפור האהבה ולמחול הרגשות של דמויותיו מאשר לקטעי הקרב. אולם, כאשר האחרונים מתרחשים הרי שהם בבחינת נס קולנועי שיותיר אתכם פעורי פה זמן רב אחרי שהאורות יבקשו להעירכם מן החלום היפהפה הזה, שכולל סצנות מחול שבהם נדמה כי האמנות השביעית הצליחה סופסוף לשלב באופן מרגש בין המימד האנושי ובין הטכנולוגיה הדיגיטלית, וקרבות שלעיתים מאפילים, מבחינה ויזואלית, על אלו שנצפו ב"גיבור".
"מחול הפגיונות" לא ייזכר כגדול סרטיו של יימו. כבר כעת מושמעות נגדו כל אותן טענות שאפיינו את הביקורת בתקופת השגשוג של אולפני האחים שואו, וקבלו בעיקר נגד העלילות הפשטניות והנדושות. יחד עם זאת, יש כמה הישגים שלעולם לא ניתן יהיה לקחת מהז'אנר הזה: את רוחו המלודרמטית שאיננה יודעת שובע, את עושרו החזותי שלא יודע גבולות, וחשוב מכל - את תחושת החופש והשחרור שמתבטאת בכל אותם קטעי פעולה היפרקינטיים, בהם הדמויות מפרות פעם אחר פעם את חוקי המשיכה. ואכן, נדמה כי דווקא ברגעי האקשן הללו, אנו מוצאים את סיפורן האמיתי של הדמויות בסרט: את כולן כולאות וחונקות הנסיבות ההיסטוריות, כולן משפילות את ראשן ומתעלמות מיצריהן ותשוקותיהן בעקבות מצב המלחמה התמידי. פלא אם כן שאת רגשותיהן הן יכולות להגשים אך ורק בעת צחצוח החרבות בשדות הקטל?
לפני סיום:
ז'אנג יימו בוחר להקדיש את יצירתו האחרונה לאחת השחקניות המופלאות ביותר, אניטה מוי. מוי, ילידת הונג-קונג, החלה את דרכה כמלכת הפופ של האיזור ואף זכתה לכינוי "מדונה של אסיה". עם כניסתה לקולנוע היא הקפידה לבחור תפקידים נשיים בעלי עוצמה וכוח. היא נפטרה לפני כשנה כשהיא בסך הכל בת 40. יימו, שידוע כבמאי של שחקניות חזקות (בעבר הייתה זו גונג לי, כעת זו ז'אנג ז'י יי) הופך אותה באמצעות ההקדשה הזו לסמל מובהק. כל-כך מגיע לה.
