והגית בו יומם ולילה
ספר המתח החדש של רם אורן, "אחות קטנה", מכניס את מחברו ואת הקורא לתוך נבכי החברה החרדית. במהלך התחקיר הוא טבל במקווה, ביקר בישיבה בשעות הקטנות של הלילה ונפגש עם דתיים שקוראים בסתר את ספריו. "העולם החרדי הוא העולם שהם רוצים לחיות בו. אז יש להם סטיות כמו לקרוא את רם אורן, זה קורה"
אחרי 15 רבי-מכר שהצליחו לסחוף לתוכם כמיליון קוראים, ינחת היום על מדפי חנויות הספרים ספר נוסף של רם אורן, שמבטיח, עוד לפני שיצא, להפוך כקודמיו לרב-מכר. גיבורי ספרו החדש של אורן, "אחות קטנה", הם תלמידה מצטיינת בסמינר למורות בבני ברק ואחיה, עילוי בתורה שהכל מנבאים לו עתיד מזהיר. גם הפעם מדובר קודם כל בספר מתח עם עלילה מפותלת.
"זה סיפור על התמודדות בעייתית של אנשים שבאים מהעולם המוגן של החממה החרדית", מספר אורן, "העולם החרדי מקנה ביטחון בדרך ובהתנהלות שלהם, וכמו כל דבר אחר בחיים, גם זה שביר, וכשהם נפגשים עם החברה החילונית אין להם את הכלים להתמודד מול החוקים שהם לא מכירים. ההתמודדות קשה לגיבורה וגם לאח שלה. זה הרקע אבל בתוך זה יש כמובן את סיפור המתח".
מה לך ולעולם החרדי?
"עניין אותי לגעת בנושא, והתחקיר לקראת הכתיבה ריתק אותי. במשך חודשיים הייתי בבני ברק. יש כמה תלמידי ישיבות שהם קוראים מושבעים של הספרים שלי בסתר ואנחנו בקשר טלפוני לאורך שנים. הם מצלצלים אלי אחרי כל ספר שיוצר ואומרים לי מה הם חושבים. זה חריג, אבל זה לא שאני מוציא אותם לתרבות רעה. העובדה היא שהם קוראים אותי ולמרות זאת הם עדיין בישיבה, תלמידים מצוינים והעולם החרדי הוא העולם שהם רוצים לחיות בו. אז יש להם סטיות כמו לקרוא את רם אורן, זה קורה. בכל מקרה הם נורא עזרו לי, וכשהגעתי לבני ברק הם אמרו לי לאן ללכת. הם למשל המליצו לי לבקר באחד המקוואות ופתחו בפני דלתות".
טבלת במקווה?
"בוודאי. לא ממש הבינו מה אני עושה שם, אבל התנהגו אליי מאוד יפה. המקווה, כמו שאמנון לוי כתב בספרו 'החרדים', הוא כיכר השוק של העדה החרדית, שם הכל מתרחש, שם אנשים מתפשטים מהכבלים שלהם ואגב, לא מפסיקים לרכל ועל הכל. פנה אליי שם אחד הגברים שהיו במקווה ושאל מי אני. הצגתי את עצמי ואמרתי שאני סופר בשם רם אורן והוא שאל אם אני כותב כתבי קודש. אמרתי שלא בדיוק. זו היתה חוויה מדהימה. גם ההסתובבות בישיבות, שם יושבים ולומדים לילות שלמים, היתה מלמדת. מאוד התפעלתי מהמסירות והמוטיבציה שלהם. זו חוויה רוחנית שאמנם לא גרמה לי לחזור בתשובה, אבל בהחלט העלתה מחשבות".
גילית דברים שלא ידעת?
"המון. לא ידעתי למשל שיש להם חנויות ספרים שמוכרים רומנים שנכתבו על ידי חרדים. כמובן שמדובר בספרים עם מוסר השכל ומסרים דתיים, ובכל זאת יש גם סיפורי מתח והם קוראים המון. צריך לומר שלא כתבתי את הספר הזה בעד או נגד החרדים, זה לא ספר שמטיף לשום דבר, הוא פשוט מציג את הנושא ומספר סיפור מתח. השתדלתי שהסיפור יהיה נאמן למציאות ולא ייפול לכל מיני סטיגמות. התייחסתי אליהם בכבוד, למרות שאני חושב שיותר מסביר שהם יראו את זה אחרת, כי בכל זאת אני מציג בספר לבטים ובחברה החרדית לכאורה אין לבטים ומסלול החיים ברור. אני לא חושב שזה יימכר בבני ברק, אבל יש מספיק קוראים אחרים שזה כן יעניין אותם".
אתה כותב הרבה, כמעט בלי הפסקה.
"זה לא הרבה. אני מוציא ספר בממוצע כל עשרה חודשים, אבל זה כל מה שאני עושה. אני כותב כל הזמן משש בבוקר ולפעמים עד חצות ויותר. זו עבודה מאוד אינטנסיבית, אבל מה שקשה יותר היא ההתמודדות מול הקהל. בכל ספר מחדש אני חושש מתגובת הקהל, אבל זו חרדה של כל סופר. אני מחכה לתגובת הקוראים. אני חושב שאחרי כל ספר הקהל נעשה יותר דורשני, בכל פעם הוא רוצה שתרגש אותו ותיקח אותו למקומות אחרים. הנה למשל ג'ון גרישם, שהתמקד בעיקר בדרמות של בתי משפט, וזה פגע בפופולריות שלו כי כמה אפשר לקרוא את אותו הדבר. אז הנה גם הוא החליט שהספר הבא שלו יהיה מבוסס על סיפור אמיתי, ואני משוכנע שזה נובע מכך שהקהל שלו תובע ממנו להשתנות ולהתחדש".
אתה הולך למקומות שונים בשביל לא לשעמם את הקהל או בשביל לא להשתעמם בעצמך?
גם וגם. אנשים רוצים שישברו להם את השגרה וזה כולל גם אותי. אני גם כותב ואמשיך לכתוב ספרים היסטוריים כי זה משהו אחר ובאמצעותם אני מספק נופך אחר לכתיבה. בסופו של דבר כולנו ילדים קטנים וכולנו רוצים שיספרו לנו סיפורים לפני השינה, כאלה שלא קשורים בכל מה שאנחנו קוראים ככותרות עיתונים. אנחנו רוצים סיפור כמו בקולנוע או בתיאטרון. השבוע ראיתי בהבימה את 'חודש בכפר' וחשבתי - הנה סיפור פשוט, קטן ובכל זאת נפלא. זה לא 'המלט', אבל זו פנינה שמוגשת טוב. אם תביאי סיפור טוב תמצאי את הקהל שלך והוא יודה לך".
מנחם פרי יצא לאחרונה נגד השתלטות רבי המכר. הוא גם דיבר על היעדר תרבות ספרותית או שיח סופרים רציני בישראל. מה אתה חושב על זה?
"פרי מדבר על תקופות שהיו ולא יחזרו. המילייה הספרותי הישראלי לפני 50 שנה היה קטן ומשפחתי, כולם ישבו ב'כסית' וערכו דיונים ספרותיים או התפלמסו בבתיהם בנושאים ספרותיים. גדלנו מאז ונוספו מאות סופרים חדשים. מבחינת פוריות ספרותית אנחנו היום בין המדינות המובילות בעולם. אני לא מבין מה פסול בזה שספר הופך לרב-מכר. מה שזה אומר הוא שהקהל אוהב את הספר, ומה רע בזה? הקהל הישראלי הוא קהל אינטיליגנטי ואף אחד לא צריך לכוון אותו מלמעלה ולומר לו מה הוא צריך לקרוא. הם קוראים את עמוס עוז, את א.ב יהושע, את עגנון, את דוסטוייבסקי וגם את רם אורן. אנשים אוהבים לקרוא והכי חשוב שיקראו מגיל צעיר, וזה קורה, בניגוד למה שכל מיני מומחים לספרות מנסים לטעון.
"מספר רוכשי הספרים בחנויות בארץ הולך וגדל ולא רק זה, א.ב יהושע נותן באוניברסיטה סדרת הרצאות שפתוחה לקהל בנושאים שונים ושבועות לפני ההרצאות האלה אי אפשר להשיג כרטיסים. זה נכון גם לגבי הרצאות של עמוס עוז שהייתי נוכח בהם. אז על מה הם מדברים כשהם אומרים שאין שיח ספרותי? אני לא מבין. אנשים קוראים ספרים, קונים ספרים ומדברים על ספרים. העיתונים כותבים על ספרים, תסתכלי כמה מקום אתם מקדישים ב-ynet לספרים לסוגיהם. אם לא היה קהל שצורך ספרות לא הייתם כותבים על זה שעירית לינור מתרגמת את דיקנס. זה פשוט מאוד. יש קהל עצום ולראייה - התגובות לידיעות אצלכם".
מה אתה חושב על האיחוד של הוצאת "כתר" עם "סטימצקי"?
"מבחינת הסופרים זה רק לטובה. האיחוד הזה נועד לשכלל ולהגדיל את התפוצה וכך לספרים של 'כתר' תהיה דריסת רגל גדולה יותר בחנויות 'סטימצקי' ול'סטימצקי' תהיה דריסת רגל גדולה בחנויות שבהם 'כתר' נמצאת בהפצה מאסיבית. זה יהיה נפלא גם לסופרים וגם להוצאות. זו עסקה מסחרית נפלאה".
אתה לוקח קצת חופש עכשיו?
"לא יותר מכמה ימים. מאז שהתחלתי לכתוב ספרים, אני נופש פחות. אבל אני נהנה ממה שאני עושה. אני מתחיל לעבוד עכשיו על ספר היסטורי חדש שמתרחש בישראל בתקופת שנות ה-40 כשברקע השואה. אני עובד עם שני תחקירנים ובינתיים אנחנו מחפשים נושאים. אני אוהב לכתוב על ההיסטוריה שלנו ואני חושב שאנשים מתעניינים בזה, אם זה מוגש נכון. אין שום סיכוי שאנשים היו קוראים על לטרון אם זה לא היה כתוב בשפה קולחת ועכשווית ובסגנון נגיש. זה ספר היסטורי שפשוט כתוב אחרת ומתמקד יותר בבני אדם ופחות בתאריכים ועובדות. יש לנו בהיסטוריה כל כך הרבה דברים מעניינים שמעלים אבק ואף אחד לא נוגע בהם, אני אוהב להתעסק בזה".
