גם האתיופים אשמים

"שיישארו באפריקה, מי הביא אותם לארץ?", שאלה מישהי במכולת השכונתית. "הם גורמים לנו נזק בלתי הפיך", נאנח פקיד במשרד ממשלתי. "הם יותר גרועים מהרוסים", מלמל נהג מונית. מאז נרצחה מעיין ספיר ז"ל בידי נער יוצא אתיופיה, חשים בני עדתו מבוכה וחוסר אונים. מבטים של כעס ומיאוס מופנים לעברנו, מפנים לנו עורף ומדברים מאחורי גבנו, כמו היינו כולנו מעורבים בפשע הנורא. 

שכונת קריית משה ברחובות ראתה לא מעט רציחות בשנים האחרונות. אבל אלו היו "בתוך העדה", והיחס היה בהתאם. עכשיו, כשעברנו את הגבול והגענו לשכנים, התקשורת מתעוררת וההכללה שוב מתפרצת. הרוצח המתועב, שיכול היה להיות בן לכל משפחה ישראלית, הוא נער שסרח מתוך מערכת החינוך, לא מתוך העדה האתיופית. האם כל בניהם של שופטי ישראל רוצחים, רק משום שאחד מהם רצח נהג מונית?  

ההכפשה של עדה שלמה פוגעת ומעליבה. אך למרות זאת, עם עובדות קשה להתווכח: אכן, יותר ויותר מבני העדה מעורבים במעשים מזוויעים ומחרידים. הפן הישראלי שלנו רק מתחיל להתהוות, וכבר יצרנו לעצמנו תדמית של רוצחים, אנסים וסוחרי סמים, בשיעורים גבוהים ביחס לכלל החברה. משהו עובר עלינו, משהו לא ברור. עשרים שנה חלפו מאז מבצע "משה", פרק זמן סביר להיקלט במעגל החברה הישראלית, שמנסה מצידה לקלוט אותנו ולהוקיע את הגזענות. אבל לנו זה לא קרה. והדרך במדרון החלקלק החוצה ממנה קלה מאוד. אז איפה נכשלנו? 

אולי זה משבר מנהיגות. לא הצלחנו להצמיח מנהיגים ראויים שיאספו את בני העדה, ויסירו יחד איתם את מכשולי הקליטה המשותפים לכולנו. אין מי שיבנה לנו קן של ביטחון מול תהליך הקליטה המייגע. אין לנו כתף לבכות עליה ולהתחזק איתה. המנהיגים שהצמחנו רחוקים מלהיות כאלה. אלה עסקנים קטנים, הדואגים רק לעצמם ונמנעים מכל עימות עם המציאות הישראלית. במקום זה, יעדיפו ללחך פנכה לנושאי המשרות הרמות. אותם צעקנים, המכנים עצמם מנהיגים, מתקבצים מול משרדי הממשלה בהפגנות קולניות וריקות מתוכן, שאינן מעבירות באמת את הכאב שלנו. 

או אולי זו ההסתגרות בקהילה. האשמה הבולטת של בני העדה, כאילו הממשלה שלחה אותנו לפריפריה וכך חרצה את גורלנו לכישלון - מוטעית ביסודה. הלכנו למקומות האלה מסיבות תרבותיות בלבד. נוח לנו לגור בקומונה הקטנה שלנו, הרחק מהרעש ומהקושי להשתלב. וכך, במקום שנהפוך בני בית, הנצחנו את הזרות. 

כבר עשרים שנה אנחנו מאשימים את החברה, ש"לא הצליחה לקלוט אותנו". אולי זה הזמן להודות שבכישלון הזה אנחנו שותפים. להבין שאין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. תחושת הקיפוח שלנו במקרים רבים מוצדקת, אך לא אחת היא חורגת מפרופורציה. יש להבחין בין עיקר לתפל, לא כל התבטאות גזענית מעידה על כלל החברה. אחרי הכל, אנחנו מיעוט, וטבעי שמיעוט יתאמץ יותר להשגת מטרותיו.  

מעיין ספיר נפלה קורבן לעבריינות פושעת, שמאיימת לזרוע הרס רב בתוך עדתנו. לא כולנו פושעים, אבל שיעור הפושעים בקרבנו עולה. אם לא ניקח את גורלנו בידינו, אם נמשיך לשבת בבית ולבכות שלא קולטים אותנו כמו שצריך, שום דבר לא יעצור את הטרגדיה הבאה.    

עוד בנושא: