צלילי הקסם

הגרסה הנוכחית רועננה קלות, עד כמה שאפשרו בעלי הזכויות, ומלווה בליהוק מפתיע, בפתרונות בימתיים יצירתיים ובבימוי שראוי לשבח.

קל ליפול לנוסטלגיה כשמדובר בהפקה מחודשת לקלאסיקה מסוג זה. כמקדם הגנה לגעגוע לילדות שאיננה, לקחתי איתי את עמית, בת החמש וחצי, שנשאבה אף היא פנימה, למרות המרחק הרב מהבמה, השעה המאוחרת והנושאים המורכבים בהם נוגע המחזמר.

מסינגר: לא דומה לאף אחת אחרת

לא מעט גבות הורמו כשפורסם לראשונה שאת התפקידים של מריה וקפטן פון טראפ, יגלמו בהתאמה רמה מסינגר ודודו פישר. סימני השאלה עלו בשל הפרשי הגילאים בין השניים כמו גם בשל הזהות הבימתית השונה כל-כך של כל אחד מהם. למרות הסייגים, החיבור המפתיע עובד ובגדול כשמסינגר מביאה לבמה מריה קלילה, חולמנית ומצחיקונת ופישר מביא, כנדרש מהתפקיד, דמות אצורה, קפדנית וזהירה, וביחד הם מאזנים ומשלימים האחד את השנייה.

ההפקה נפתחת במזמור כנסייתי נפלא בביצוע הזמרת סימה עמיאל, שחוזרת לבמה אחרי שנים של היעדרות. עמיאל, שמשחקת את אחת הנזירות במנזר בו גדלה מריה, שרה מתוך האולם ומצטרפת מאוחר יותר לאנסמבל שעל הבמה שמתוזמר לעילא. מכאן עוברת ההתרחשות להרים המוריקים של אוסטריה. את סצינת הריצה במדרון של ג'ולי אנדריוז, החליפו באנימציה דיגיטלית שמוקרנת על מסך וידאו. זהו פתרון יצירתי ופונקציונלי, גם אם הוא נראה מלאכותי משהו.

מסינגר, מרגע עלייתה לבמה, שובה את לב הקהל. היא לא דומה לאף אחת אחרת מלבדה, וגם בזה יש מן ההישג, בעיקר כשמדובר בתפקיד שנהוג להשוותו מול מבצעות קודמות. גם מבחינה ווקאלית היא מצליחה להפתיע: הדואט בינה לבין רותי נבון, המגלמת את אם המנזר, הוא מעשה אמנות מלא חן, אותו היא צולחת, למרות נוכחותה הדומיננטית של נבון שברוב המקרים בולעת את כל מי שעומד לידה. גם הדואט עם פישר, שקיים אך ורק בגרסה הקולנועית ומבוצע לראשונה על במה, נהדר, וכך גם הביצוע המשותף עם ילדי משפחת פון טראפ ל"דו, רה, מי" המפורסם.

דנקר: ההפתעה של הערב

התפאורה שעיצב להפקה במבי פרידמן נפלאה, ובאמצעים לכאורה מינימליסטיים הוא משתלט על הבמה הגדולה של המשכן. חילופי התפאורה מחצר המנזר לחדרה של אם המנזר, מסלון ביתו של קפטן פון טראפ לגן ובחזרה לחדרה של מריה, מהירים, מדויקים ומפתיעים בכל פעם מחדש. השילוב בין עיצוב התפאורה להקרנות הווידאו מלא דמיון ועובד

מצוין במרבית המקרים, למעט בסיום, שבו הוא נראה בעיקרו כמו הפקת חנוכה סטנדרטית ולא כמו מחזמר בסדר גודל אליו מכוונים היוצרים.

אניה בוקשטיין מגלמת בהפקה את ליזל, ביתו של קפטן פון טראפ המאוהבת ברולף הדוור (רן דנקר). לבוקשטיין, שחקנית מבטיחה שעד כה גם קיימה ("בעלת הארמון", "מלחמה") יש, כך מתברר, מה להציע גם מבחינה ווקאלית. הדינמיקה בינה לבין דנקר מצוינת, ולמרות שעל פניו נתפש ליהוקו של האחרון בעיקר כמקדם מכירות בקרב מעריצי "השיר שלנו", חייבים לומר לזכותו של הבחור, שידוע בעיקר כחבר של נינט, שהוא-הוא ההפתעה הגדולה של ההפקה.  

גברי בנאי, שחוזר לבמה לראשונה מאז ימי "הגשש החיוור", מגלם את מקס המפיק. נדמה שהשנים הארוכות מחוץ לבמה נתנו את אותותיהן ולפחות בשבוע ההרצה הראשון עדיין קשה לו להשתחרר מההתרגשות. זה תפקיד שתפור עליו כמו כפפה ליד, אך משום מה הוא מתקבל כמעונב מדי. מאכזבת במיוחד אילנה אביטל בתפקיד אנמי משהו של הברונית אלזה שריידר.

חציו השני של המחזמר מתקשה לעמוד ברף שהתווה חלקו הראשון, גם מבחינה עלילתית וגם מבחינה בימתית, אך בזה לא שונה הפקה זו מההפקות הקודמות. בחלק זה בלטו במופע בו נכחתי בעיות סאונד, שנובעות בין היתר מכך שנגני התזמורת, בניהולו המוזיקלי של רוני וייס, אינם ישובים בפיט אלא מאחורי הקלעים, מה שמקשה על איזון ההגברה.

עם זאת אין ספק שההפקה הנוכחית היא הטובה ביותר שנעשתה עד כה בישראל ל"צלילי המוזיקה". את הכובע צריך להוריד בפני הבמאי, משה קפטן, שהצליח להוכיח שהוא יכול לעשות את זה גם במגרש של הגדולים, וגם בפני המפיק טוביה קסלר, שלקח על עצמו להשקיע במחזמר שאמנם משתייך לז'אנר פופולרי, אך מורכב מתכנים שאינם בהכרח בידוריים נטו. יש מעט אנשים בתעשייה הזו שעוד מרשים לעצמם לחלום ומאפשרים לקהל לחלום יחד איתם ועל זה ראוי להודות.