מדריך הפוטבול השלם: הגנה

תפקידו המסורתי של מערך ההגנה בפוטבול, היה לאורך השנים להגיב למערך ההתקפה הניצב מולו. לפי תפיסה זאת, 11 שחקני ההגנה נשלחים למגרש בהרכבים שונים במטרה לתת תשובה נאותה ככל היותר לכלל האופציות העומדות לרשות ההתקפה. עם זאת, הטרנד האחרון ב-NFL (ובמיוחד בשנתיים האחרונות) גורס כי מערך ההגנה יכול להיות דומיננטי לפחות כמו זה של ההתקפה ויכול לכפות את עצמו עליה באמצעות תכניות משחק מתוחכמות, תיאום ונחישות וכמובן, סגל שחקנים מתאים.

תפקידו הבסיסי של מערך ההגנה הוא לצמצם ככל האפשר את שהות מערך ההתקפה של הקבוצה היריבה על המגרש ובכך לאפשר למערך ההתקפה שלהם שהות ארוכה יותר על אותו מגרש. היות ואורך שהותו של המערך התקפי על המגרש תלוי בשליטה שלו בכדור, הרי שתפקיד ההגנה להוציא את הכדור מידיהם. זאת באמצעות הפסקת ה'דרייב' ההתקפי, שתאלץ את ההתקפה להעביר את הכדור מתוקף חוק, או לכפות עליהם איבוד כדור בעיצומו של ה'דרייב' עצמו.

ריי לואיס מבולטימור. הליינבקר סוקר את מערך ההגנה (אול-ספורט)

התקדמות של מערך התקפה (ראה ערך 'התקפה') לאורך ה'דרייב' מתאפשרת רק במידה ששחקני ההתקפה מצליחים להעביר את הכדור לאורך מרחק מינימלי של עשרה יארדים במקסימום ארבעה 'דאונים' (ראה ערך 'מבוא'). ככל שהתקפה מצליחה בכך, כך תזכה לזמן ממושך יותר על המגרש ותגדיל את סיכוייה להניב טאצ'דאון בסוף ה'דרייב'.

המשימה של ההגנה פשוטה למראית עין: למנוע את ההתקדמות של ההתקפה ולעצור אותה על פחות מעשרה יארדים בארבעה 'דאונים' (דאון נספר כששחקן התקפה מתוקל על ידי שחקן הגנה וברכיו פוגשות את הקרקע). ברב המקרים, ישיגו שחקני ההגנה את מטרתם, אם יעצרו את ההתקפה על פחות מעשרה יארדים בשלושה דאונים, כי ה'דאון' הרביעי ישמש בדרך כלל להרחקת הכדור ב'פאנט' (ראה ערך 'ספיישל טים').

הפרס הגדול ביותר לשחקן הגנה הוא הצלחה בניסיונו לכפות איבוד כדור על ההתקפה. כלומר, הכדור יוצא משליטת ההתקפה, אך נשאר חי במגרש ועובר לשליטת ההגנה באותו מהלך. אלמלא יתוקל שחקן ההגנה שהשתלט על הכדור, הוא רשאי לשאת אותו בכיוון הנגדי להתקפה עד ל'אנד-זון' ולזכות את קבוצתו בטאצ'דאון. ישנם שני סוגי איבוד כדור בפוטבול. חטיפה - 'אינטרספשן' (interception): השתלטות הגנתית על כדור שנמסר באוויר לאחד משחקני ההתקפה והשמטה – 'פאמבל' (fumble): השתלטות הגנתית על כדור שנשמט מידי שחקן התקפי וזאת לפני שברכיו נגעו בקרקע.

אגב, למערך ההגנה אפשרות לזכות את קבוצתו בשתי נקודות במהלך המכונה 'סייפטי' (safety) שפירושו, תיקול אחד משחקני ההתקפה ב'אנד-זון' שלהם.

הגנה בשלוש מערכות

מערך הגנה קלאסי נחלק לשלוש חוליות בסיסיות: קו ההגנה הקדמי, ליינבקרים וקו ההגנה האחורי. 11 השחקנים הנערכים בתצורות שונות בשלוש חוליות אמונים על כיסוי הולם של ההגנה שממול, אך מאפשרות מוביליות, יוזמה ותחבולה, שפורצת את גבולות הקונספציה ההגנתית המקובלת.

קו ההגנה הקדמי

קו ההגנה הקדמי מונה על פי רוב ארבעה שחקנים (לפעמים שלושה) על פי החלטת המאמן (ראה ערך 'מאמנים'). מטרת שחקני הענק החסונים שניצבים בקו זה הוא ליצור לחץ על סביבתו של הקווטרבק היריב ולהפריע לו ככל האפשר בקבלת ההחלטות – לפעולה זאת קוראים 'פאס-ראש' (Pass-rush). כדי לעשות זאת, עליהם להתמודד עם נפילי קו ההתקפה המגינים עליו. הפרס האולטימטיבי לשחקן קו הגנה הוא ה'סאק' (sack) ליצור מגע עם הקווטרבק ולתקל אותו מאחורי קו העימות ובכך לגרום לאיבוד יארדים של ההתקפה.

מא'קה קמוטאו מבולטימור מדגים 'סאק' - כך תתקלו את הקווטרבק (איי.פי)

תפקיד נוסף לקו ההגנה הוא לבלום את נושאי הכדור המנסים לפרוץ דרכם מעבר ל'ליין אוף סקרימג'. בקו ההגנה שני טיפוסים: דפנסיב-טאקלים (defensive tackle) הניצבים במרכז קו ההגנה ומתמקדים בדרך כלל בבלימת משחק הריצה (שחקנים בולטים: וורן סאפ מאוקלנד וקריס ג'נקינס מקרולינה). הדפסניב-אנד'ס (defensive-end) האתלטים יותר הניצבים בשני קצוותיו של הקו (שחקנים בולטים: מייקל סטרהאן מהג'איינטס וג'בון קירס מפילדלפיה).

בעוד קו ההגנה הקדמי פועל נגד נושאי הכדור והקווטרבק, אולם בד בבד נדרש כיסוי הגנתי של הווייד-רסיברים, הפורצים במהירות קדימה ומחכים למסירה המיוחלת מהקווטרבק. את הכיסוי הזה מספקים שחקני הקו האחורי המכונים באופן כללי דפנסיב-בק (defensive back). שחקנים אלה מהירים ואתלטים ביותר, תפורים למידותיהם של הרסיברים שמולם, כך שיוכלו לעמוד בקצב שלהם כשהם רצים לצידם ולכסות אותם – כלומר למנוע מהם לקלוט את המסירה.

בדרך כלל, שחקני הקו האחורי, יהיו אלה שישיגו אינטרספשן כשהם אורבים לכדור בדרכו לרסיבר. קו הגנה אחורי קלאסי מונה ארבעה שחקנים, אולם השימוש במערך 'ניקל' (nickel) המונה חמישה שחקנים, או במערך 'דיים' (dime) המונה שישה שחקנים (כמובן על חשבון שאר מערכי ההגנה) נפוץ ביותר. במערך הקו האחורי שלושה טיפוסים:

- קורנרבק (cornerback) – שחקן כנף (בדרך כלל אחד בכל צד) האמון על כיסוי הרסיברים הפורצים לאורך קו המגרש. הצבת יותר משני רסיברים התקפה, תביא כנראה את מאמן ההגנה להציב כמות תואמת של קורנרבקים (שחקנים בולטים: צ'אמפ ביילי מדנבר וצ'ארלס וודסון מאוקלנד).

הסייפטי פרסטון פריולאו מוושינגטון מתקל רסיבר מפיטסבורג (איי.פי)

סטרונג-סייפטי (strong safety) – כמו הפרי-סייפטי, מדובר בשחקן מהיר וחזק שמשמש לחיפוי וגיבוי ואמון על יירוט ותיקול מסתננים. לא פעם הוא מצטרף להפעלת לחץ על הקווטרבק היריב בקו ההגנה הקדמי. סטרונג סייפטי בולטים: רודני האריסון מניו אינגלנד ולווייר מילוי מבפאלו.

דונובין דאריוס מג'קסונוויל בתיקול פראי במיוחד לראש. לא חוקי (איי.פי)

בין קו ההגנה הקדמי לקו ההגנה אחורי נפער פער, אליו יכולים להסתנן שחקני התקפה שעלולים לגרום לנזק רב במונחים של יארדים ואם לא יבלמו, עלולים להמשיך גם עד ל'אנד-זון'. זוהי בדיוק המשימה לה נדרשים הליינבקרים (linebecker), המונים בדרך כלל שלושה שחקנים, ושולטים במתחם המסוכן הזה שבין קווי ההגנה. מדובר בשחקנים חסונים במיוחד, קשוחים ואם אפשר גם מהירים, שאמורים לתקל כל ראנינג-בק שחודר את קו ההגנה הקדמי, או כל טייט-אנד או רסיבר שמצפה למסירה קצרת טווח.

מעבר ליכולות הפיזיות, הליינבקר האופטימלי צריך לקרוא את מערך ההתקפה העומד מולו, לנתח אותו ולסייע לחבריו בהערכות מולו. בדרך כלל, מוטלת על הליינבקר המרכזי משימת תיאום וניהול מערך ההגנה על המגרש, ממש כפי שעושה הקווטרבק בהתקפה. ליינבקרים בולטים: ריי לואיס מבולטימור, ג'יימס פאריור מפיטסבורג ובראין אורלאכר משיקגו.