מדריך הפוטבול השלם: התקפה

הדרך הטובה ביותר לתאר את מערך ההתקפה בפוטבול היא לפרטה על פי עקרונות משחק השחמט. כמו בשחמט, גם על מערך ההתקפה בפוטבול לחצות את משטח המשחק מקצה אחד למשנהו; כמו בשחמט, עומדים לרשות השחקן מספר כלים בעלי התמחויות שונות, שפועלים בדרכם בו זמנית לטובת המטרה הקבוצתית; כמו בשחמט, גם בפוטבול יש לחשוב מהלך אחד קדימה ולהערים על יריבך; אך בניגוד לשחמט, להשלמת המהלך דרוש יותר מתזוזה של כלי אחד בלבד, אלא של כל 11 השחקנים המצויים על המגרש ברגע נתון - תוך שיתוף פעולה מושלם ותזמון מדויק להפליא.

יש שתי דרכים מרכזיות לזכות בנקודות בהתקפה: טאצ'דאון (TouchDown) ושער שדה (field goal). השאיפה האולטימטיבית היא לחלוף על פני שדה המשחק, לחצות את קו הרוחב הנגדי ולחדור עם הכדור ל'אנד-זון' (end zone) - שטח הניקוד (ראה ערך 'מבוא'). חדירה עם הכדור תקנה לקבוצה התוקפת שש נקודות ובעיטת בונוס שמקנה נקודה נוספת. ניתן לוותר על בעיטת הבונוס ולנסות לחדור שוב ל'אנד-זון' במהלך בודד שמתחיל בקו ה-3 יארד. הצלחה תקנה לקבוצה שתי נקודות. במקרה וההתקפה מתקרבת ל'אנד-זון' אך רחוקה מדי, ניתן לנסות ולהבקיע שער שדה המקנה שלוש נקודות (ראה ערך 'ספיישל טים').

קיימות שתי דרכים להתקדם על פני המגרש: נשיאת הכדור והמסירה. נשיאת הכדור או 'ראשינג' (rushing) היא לכאורה האופציה הפשוטה יותר להבנה ולביצוע על המגרש. שחקן שהכדור בידיו רשאי לרוץ עמו במעלה המגרש (או לכל כיוון בו יחפוץ) ולקדם את קבוצתו, עד לנקודה בו יתוקל ואחת מברכיו תיגע בקרקע. קבוצת ההתקפה תתחיל את המהלך ('דאון') הבא מנקודה זו. יתרונה של אופציית נשיאת הכדור הוא פשטות ביצועה ומיעוט הסיכונים היחסי בה. החסרון: השיטה חושפת את נושא הכדור למגע של שחקני ההתקפה ובדרך כלל היא מניבה התקדמות מוגבלת לטווחים קצרים.

הראנינג-בק מגרין ביי (מימין), אהמן גרין. נושא כדור במרומיו (איי.פי)

אופציה התקפית מס' 2: מסירה

האופציה השניה להתקדם במעלה המגרש היא אופצית המסירה. ניתן למסור את הכדור קדימה פעם אחת בלבד בכל 'דאון'. הקווטרבק, רכז המשחק של מערך ההתקפה, הוא בדרך כלל האדם הממונה על ביצוע אותה מסירה בודדת. הקווטרבק מוסר את הכדור דרך האוויר לשחקן המטרה שנבחר על ידו (אחד משחקני ההתקפה) ואם זה תפס את הכדור, המסירה הושלמה והוא יכול להמשיך להתקדם בכוחות עצמו בריצה עם הכדור במעלה המגרש. כמו במקרה של נשיאת כדור, התקדמותו תיעצר בתיקולו (כשאחת מברכיו תפגע בקרקע). יתרון המסירה הוא ריווח מערך ההגנה היריב ואפשרות גמיעת מרחקים עצומים במהלך בודד. החסרון: אופציה מדויקת פחות ומסוכנת - כדור באוויר מזמין שחקני הגנה להשתלט עליו ולהשיג איבוד כדור (ראה ערך 'הגנה').

עם כל התכונות הפיזיות האדירות הנדרשות ל-11 שחקני ההתקפה הניצבים על המגרש, מערך ההתקפה תלוי בראש ובראשונה באסטרטגיה שמתווה מאמן הקבוצה או עוזרו, מאמן מערך ההתקפה - שחקן השחמט עצמו לצורך העניין (ראה ערך 'מאמנים'). הזרוע המבצעת שלו על המגרש הוא הקווטרבק (quarterback), רכז המשחק האמון ברוב רובם של המקרים על ביצוע אותה מסירה בודדת, הגשת הכדור לנושא הכדור וניהול המערך כולו.

הקווטרבק משול למלך במשחק השחמט ונראה כי כל שחקני הקבוצה מחויבים להגנתו, כפי ששחקני ההגנה היריבה לפגיעה בו. אי לכך נדרש הקווטרבק לנתח תוך שניות מועטות את המצב במגרש, לבחור באופציה המועדפת מבחינתו ולאלתר במידת הצורך. קווטרבקים ידועים בליגה: פייטון מאנינג (אינדיאנפוליס), טום בריידי (ניו אינגלנד) ודונובן מקנאב (פילדלפיה).

פייטון מאנינג בפעולה. ניתוח, אילתור וביצוע בתוך שניות (איי.פי)

אם הקווטרבק הוא המלך, הרי שהראנינג-בק (runing-back) הוא המלכה. הראנינג-בק הוא נושא הכדור של הקבוצה. מדובר בשחקן חסון וזריז בדרך כלל, שמרגע קבלת הכדור מהקווטרבק מחויב לנשיאתו בריצה על הקרקע ומבעד למערך ההגנה שמולו - למרחק גדול ככל האפשר. הראנינג-בק עשוי לשאת את הכדור פעמים רבות במהלך המשחק וחשוף למגע רב ולכן מועד לפציעה. עם זאת, משחק הריצה הוא אופציה חיונית והבטוחה ביותר מבחינת מערך ההתקפה. הראנינג-בק יכול לשמש גם כיעד למסירה. ראנינג-בקים ידועים: ג'מאל לואיס (בולטימור), פריסט הולמס (קנזס סיטי) ודיוס מקאליסטר (ניו אורלינס).

מעבר לנשיאת הכדור, ישנו ראנינג-בק מסוג שונה, המכונה פול-בק (full-back), שתפקידו בדרך כלל הוא חסימה לטובת נושא הכדור ופילוס דרך בשבילו מבעד לשחקני ההגנה. בכך מצמצם הפול-בק את כמות המפגשים של הראנינג-בק עם ההגנה ואת פוטנציאל הפציעה שלו. עם זאת, הפול בק יכול לשמש גם כנושא כדור או יעד למסירה. פול-בקים ידועים: מייק אלסטוט (טמפה ביי), מאק סטרונג (סיאטל).

בכל הנוגע לאופציית המסירה, היעדים המועדפים מבחינת הקווטרבק הם קולט הכדור - הווייד-רסיבר (wide reciver). הרסיברים הם כלים לטווח ארוך וככאלה הם בדרך כלל מהירים ביותר (כדי לגמוע מרחק רב ככל האפשר עד לשיגור המסירה מידו של הקווטרבק) ואתלטים מאוד (כדי לקלוט את הכדור גבוה ככל האפשר כשהוא באוויר). בנוסף לכך נדרשת מהם הבנת משחק ו"ידיים טובות" שיאפשרו להם לקלוט את הכדור מבלי להשמיטו. בדרך כלל ניצבים על המגרש שני רסיברים בצידי המגרש (ממש כמו צריחים בשחמט) והם נדרשים לנוע בנתיב (route) מתואם עם הקווטרבק לאורך או לרוחב המגרש. רסיברים ידועים: רנדי מוס (אוקלנד), טרל אוונס (פילדלפיה) וצ'אד ג'ונסון (סינסינאטי).

אפשרות קורצת העומדת לרשות הקווטרבק במשחק המסירה הוא הטייט-אנד (tight-end) - שחקן גבוה וחזק במיוחד שמתפקד בדרך כלל כקולט כדור לטווחים קצרים. בנוסף לכך, הטייט-אנד (פרש בשחמט, לצורך העניין), משמש גם כחלק מקו-ההתקפה - ה'אופנסיב-ליין' (offensive line), וככזה עליו לשמש גם כחוסם ולסייע בהגנה על הקווטרבק. הטייט-אנד הוא היחיד משחקני קו ההתקפה שרשאי לשמש כקולט כדור. טייט-אנדים ידועים: טוני גונזאלס (קנזס סיטי), ג'רמי שוקי (ג'איינטס).

על מנת לאפשר לקווטרבק את הזמן הדרוש לניהול ההתקפה ולמנוע משחקני ההגנה ליצור עמו מגע, או לחילופין לפלס לראנינג-בק דרך מבעד לקו ההגנה, דרושים בהתקפה חיילים מסורים שיהיו מוכנים להקריב את עצמם לטובת הכלל (ממש כמו אלה בשחמט). לפחות חמישה כאלה (לא כולל הטייט-אנד) ניצבים על המגרש בכל מהלך התקפי ומשמשים כקו ההתקפה - חומה נגדית לקו ההגנה שמולה על ה'ליין אוף סקרימג'.

הראנינג-בק קורי דילון פורץ קדימה. ברקע הליינמנים מפנים לו דרך (איי.פי)