אל תצילו את אסד
מגעים עם סוריה בעת הזאת ישרתו רק את המשטר הגוסס, וממילא ישראל לא מוכנה לשלם את המחיר. אם תגיע ההצעה, יש לדחות את היד המושטת על הסף ולתת לאמריקנים לגמור את העבודה
למן הרגע בו עלה לשלטון, ביצע בשאר אסד כל שגיאה אפשרית. לאחרונה, בכישרון מיוחד במינו, אפילו הצליח להקים עליו קואליציה אמריקנית-צרפתית, ולהוציא התבטאויות לא ממש דיפלומטיות מפיו של בן-בריתו לשעבר, ז'אק שיראק, ששכל בהתנקשות בביירות חבר קרוב וספונסר. כפי שהדברים נראים כעת, בעקבות פרסום הדו"ח של השופט הגרמני מהליס בעניין נסיבות מותו של חרירי, תתייצב הקהילה הבינלאומית כאיש אחד מול דמשק עם שורת דרישות.
אם למישהו היה ספק שסוריה היא הבאה בתור, נאומו האחרון של הנשיא בוש במכון "התרומה לדמוקרטיה" הבהיר את הדברים לאשורם. הנה, עיראק נפלה ומשפטו של סדאם חוסיין בפתח; אפגניסטן מתאוששת לאטה ואנו מתבשרים על אפשרות שתכיר בישראל; קדאפי מחבק את המערב ומתפרק מהנשק האסור; צפון-קוריאה מוכנה לחדש את חתימתה על האמנה למניעת הפצה, אם כי לא בלי תנאים מוקדמים. ב"ציר הרשע" של בוש נותרו שתיים: איראן וסוריה. ואותן הוא מאשים בלא פחות מאחריות לרצח אמריקנים.
אפשר לזלזל עד מחר בתפישת העולם של הממשל מאז ה-11 בספטמבר (לנו או לצרנו, עמית או טורף, שחור ולבן) וגם ללעוג להופעתו של נשיא המעצמה היחידה (עדיין) בעולם. אפשר גם לטעון שהם באו לא מוכנים לביצה הנפיצה שלנו, שהם משחקים באש וכבר הטביעו את האזור כולו במערבולת אינסופית של טרור ודם. אבל דבר אחד אי-אפשר לקחת מהם: את המוסר הכפול הם השאירו מאחור. חלפו ימי המלכת הרודנים באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון, ימי החרדה ליציבותן של יצואניות נפט מושחתות, נעדרות זכויות אזרח וחירויות פוליטיות, רק בשם ה"יציבות". בעולמם השחור-לבן של דיק צ'ייני ודונלד ראמספלד, היציבות כבר איננה חזות הכל (ותתפלאו, גם לא הנפט).
גשר מזהב לבית הלבן
אחרי עיראק, אסד כשמו לא הוא - הוא אינו אריה שואג, כי אם טרף קל. השאלה אינה כמה מסובך יהיה לאמריקה לזרוק אותו ואת מחדליו לפח האשפה של ההיסטוריה, אלא מה יעלה בגורלה של סוריה אחריו. יש רק שתי דרכים בהן יוכל הגור המדמם הזה להציל את עורו: הראשונה - פניית פרסה מוחלטת וציות מלא לתכתיב האמריקני בנוסח לוב של קדאפי (כולל סגירת משרדי החמאס והג'יהאד, חסימת הגבול העיראקי בפני מחבלים, עצירת הנשק האיראני לחיזבאללה ואולי גם רפורמות ליברליות שלטוניות וכלכליות). האופציה השנייה, המועדפת - חזרה לשולחן הדיונים עם ישראל, כדי שזו תשחרר לו חבל הצלה ותבנה עבורו גשר מזהב, הישר לבית הלבן (ואם לא ישראל הרשמית, לפחות איזו קבוצת ח"כים - ביוזמת ז'נווה חדשה).
אמנם, מאז ההתנקשות ברפיק אל-חרירי, ההתבטאויות של בשאר אודות הצורך בחידוש התהליך "בלא תנאים מוקדמים" או "מהנקודה בה הופסק" פחתו מעט. ועדיין, חדשות לבקרים אנו שומעים על אמירה כזו או אחרת, על עוד שליח מטעם (לרוב מטעם עצמו) שהגיע לגשש, או על איזושהי ועידה בינלאומית שעתידה להתכנס (רעיון בריטי בעיקר). מה צריך לעשות עם כל זה? מאומה. להתעלם.
החברה הישראלית מלקקת עדיין את פצעי ההתנתקות (לאלה מכם המשוכנעים כי היה זה מהלך קליל ולא טראומתי, כדאי לשאול את האלוף שטרן והשר אולמרט על חוויותיהם מהכותל ומבית-הכנסת הגדול בחג האחרון). את מחיר השלום עם סוריה ממילא לא נוכל לשלם כעת, ולפיכך, מגעים עמה בעת הזו יהיו עקרים - וישרתו אך ורק את המשטר הגוסס. ומעבר לכך, בשאר של 2005 אינו סאדאת של 77'. לכאורה, דווקא כשהוא חלש ניתן לסגור איתו "דיל" נוח. אך חוזה עם שליט מובס ומבודד, שהגיע למבוי סתום בכל תחום אפשרי, ואשר ארצו נחותה ביחס לישראל בכל אחד ממרכיבי העוצמה - ספק אם שווה את הנייר עליו ייחתם.
נכון, ישראל הוקמה כמדינה שוחרת שלום, וכבר במגילת העצמאות הושיטה "יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן". אך הפעם אין מנוס: אם וכאשר תבוא ההצעה, חייבים לדחות את ידו המושטת של אסד. אסור לישראל לשים לאל את המאמץ האמריקני המרוכז; חייבים לתת להם לגמור את העבודה. ועוד המלצה אחת, הפעם לגאוני אמ"ן ומשרד החוץ: בעת הזאת, סייג לחכמה שתיקה. הצהרות פומביות על נסיבות "התאבדותו" של ראזי כנעאן, האיש שידע יותר מדי, או על קצו הקרוב של בשאר, אינן משרתות לא אותנו ולא את ג'ורג' בוש.
גיא רונן, עורך ב-ynet (הדברים נכתבו על דעתו בלבד)
