סיאט טולדו - נישה בתוך נישה

האמת, בהחלט יתכן כי הבחירה לכנות את המכונית המודרנית ביותר של סיאט בשם "טולדו", נובעת בעיקר מרומנטיקה חסרת תקנה של אחד מבכירי היצרן הספרדי. כי הטולדו המקורית, שהופיעה אי שם ב-1991, הייתה למעשה מכונית ראשונה של סיאט תחת מטריית פולקסווגן. היא הייתה הראשונה לאחר שהספרדים ויתרו על בניית דגמי פיאט ישנים. הראשונה למהפכה הגדולה, ובהתאם - במשך שנים מכונית הדגל של סיאט.

אבל עם המהפיכה החדשה של סיאט, בעידן הנוכחי, אמורה הייתה הטולדו להיעלם לבלי שוב. ככה זה. סיאט, שגילתה סוף סוף את עצמה, עם (לפחות) מראה לוהט ומפתה מבעבר, לא הותירה מקום למכוניות סדאן משעממות בארסנל הדגמים. כך לפחות הצהירו חדשות לבקרים דובריה הרשמיים של היצרנית.

היי, ה-פ-ת-ע-ה!

לא היינו היחידים שהופתעו לראות במדריד 2004 טולדו חדשה לגמרי. בעיקר כי גם בגלגולה השלישי, היא החליפה גישה. נעלמה מקבילת פולקסווגן בורה המעוצבת, ובמקום קיבלנו אלתיאה עם ישבן. וברגע הראשון, נראה היה לנו כי בסיאט מנסים להתמודד בדרך יוצאת דופן עם עולם רכב עמוס קטגוריות, ונישות, ותתי-קטגוריות, ופלחי שוק זעירים. אחרי שהקשו עלינו בהגדרת האלתיאה, הם מסבכים אותנו עוד יותר עם הטולדו.

כי מה בעצם קיבלנו שם? מיניוואן שהוא גם מכונית סדאן וגם כלי לשעשועי ספורט - דברי סיאט. אבל אם ספורט, למה הוא צריך להיות סדאן? ואם הוא כבר סדאן, למה צריך חמש דלתות? בעצם, אפשר לזהות כאן את הגישה שעמדה בבסיסה של מכונית אחרת שהקדימה את סיאט - רנו וול-סאטיס. מצד שני, ללכת בעקבותיה הדהויים של אחת המכוניות היותר-מיותרות בעשר השנים האחרונות, אינו צעד ממש מבטיח.

חללית וכרכרה?

לעיתים קרובות אנחנו שומעים מגוון דעות-רחוב על מכוניות המבחן החדשות בהן אנחנו נוהגים. במקרים מסוימים מדובר בפנינים של ממש, וכך גם הפעם. וההתייחסות הנבחרת מבחינתנו לטולדו, חייבת להיות אותו בחור צעיר, שהביט בה בסקרנות, גרד מעט בראש וזרק לחלל האוויר: "מקדימה היא נראית כמו חללית, מאחורה כמו כרכרה". ואתם יודעים מה, הוא לא רחוק מכוונתם המקורית של מעצבי סיאט.

אלה הודיעו רשמית כי הם מתכוונים להוסיף בטולדו אלמנט נוסטלגי מתחילת המאה, שיקבל ביטוי במעין "ארגז מטען" קשור מאחור. בכל הנוגע לחרטום, הבחור כנראה לא פגש עדיין באלתיאה. כי הזהות שם למיניוואן מוחלטת, וגם כאן נראית פשוט מצוין.

בתא הנוסעים הקירבה לאלתיאה כבר ברורה יותר. למעשה, הספרדים לא טרחו לבצע כל שינוי. ולכן גם כאן מתקבל קו ספורטיבי-צעיר, עם מחוונים בשקעים עגלגלים, תאורה אדמדמה, מושבים ספורטיביים אך גם שפע מרקמי פלסטיק שמעניקים תחושה חלולה, ובכל מקרה פחות איכותית מפולקסווגן גולף, האחראית על הפלטפורמה כמובן.

האבזור עשיר, הנדסת האנוש טובה בדרך כלל, למעט פרטים מסוימים כמו מערכת שמע, מתג בקרת יציבות ותפעול בקרת שיוט ללא חיווי. חבל גם שעקב קו שמשה ייחודי, אי אפשר - למרות תנוחת נהיגה חצי-גבוהה - לזהות את קו החרטום לפנים. לא ממש יעיל בעת חניה.

וכמו באלתיאה, גם כאן ויתרה סיאט על שפע אפשרויות אחסו וכיוון מושבים שמקובלים במיניוואן, ומתייחסת לעצמה יותר כמכונית קומפקטית. נחמד לגלות כי השינויים מאחור לא השפיעו על המרחב הנאה - פועל יוצא של מרכב ארוך מזה של המיניוואן. לתא המטען נפח מרשים של 500 ליטר.

וכולם ביחד - D-S-G

הטולדו התייצבה למבחן אצלנו עם מנוע ה-TDI שמייצר 140 כ"ס, ומחובר לתיבת DSG. ונהיה כאן קצרים. השילוב הזה, כל עוד לא מדובר ביומרות ספורטיביות קיצוניות, מוכיח עצמו כמעולה. לא פחות. הנתונים על הנייר נאים אף הם: 201 קמ"ש מרביים, 9.9 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש. לא פחות מ-32.6 קג"מ בסל"ד אפסי, יחד עם פעולה רהוטה של התיבה (אגב, על הנייר מהירה מאחותה הידנית, למרות תוספת משקל...) מאתגרים בכל זינוק את אחיזת הצמיגים באספלט, ומאפשרים כמובן יכולת עקיפה מרשימה.

לצד האצות ביניים מרשימות ניכרת קלילות TDI מודרני אופיינית, שבניגוד לדיזלים רבים, מצליחה פעם אחר פעם להתל בנו על הכביש המהיר. אז נכון שיש לעיתים השהייה קלה בתחומי מגדש פחות אפקטיביים, יש צליל דיזל נוכח והיסוס קל ומיותר לחלוטין בהורדה להילוך ראשון, אבל הסך הכל מרשים למדי. אגב, צריכת הדלק עמדה על תוצאה נאה של 10.5 ק"מ לליטר במסלול המאומץ, ו-12.5 ק"מ לליטר במסלול משולב. בהחלט יפה. 

כן ספורטיבי-לא ספורטיבי

יומרה משפחתיות-יותר או לא, אבל סיאט לא בצעו שינויים מהותיים במאפייני הניהוג לעומת האלתיאה. זה אומר כיול מתלים קשוח יחסית, שמבטיח זוויות רכינה מוגבלות וריסון תנודות טוב ביחס למיניוואנים. להגה החשמלי משקל ודיוק טובים יחסית, אך כמו מרבית אחיו, היה יכול לזכות בהרבה יותר דיאלוג עם הסביבה.

אבל הנקודה החשובה היא כי התשלום על יציבות גבוהה יחסית ומהירויות פניה מרשימות, הוא נוחות בינונית לכל היותר. מזלה של הטולדו הוא כי המושבים בה נוחים במיוחד, אחרת העסק היה מציק הרבה יותר. מלבד זאת, עם כל כך הרבה מומנט וצמיגי 205-55-16 מעט "עייפים" במכונית המבחן, הפגין החרטום לא מעט תת היגוי, שבהרפייה חריפה עשוי היה לעבור להחלקת אחוריים קלה ומעט מפתיעה. ליבואן מומלץ כי בעת שיחליף סוף סוף צמיגים, יבדוק גם מדוע מערכת הבלימה הפגינה עייפות כרונית, ובעיקר תחת מאמץ איבדה יכולת.

מבלבלים את הלקוחות?

האשלה החשובה ביותר היא - האם סיאט באמת צריכה טולדו. כי בינינו, היא הרי אינה שונה מהותית מהאלתיאה. וככזו, לעולם לא תוכל להעניק פייט של ממש למשפחתיות גדולות. מכוניות קומפקטיות לעומת זאת, זולות יותר. מיניוואנים, מציעים יותר מקומות אחסון חכמים ופתרונות גאוניים. אז למה בכלל? התשובה היא, כמו לעיתים קרובות, "כי הם יכולים". במילים אחרות, סיאט השקיעה - יחסית - מעט עלות פיתוח בגרסה-נוספת-לאלתיאה, ולכן הסיכון שלקחה אינו גדול. יבלבלו קצת קונים פוטנציאליים? זה יתגמד לעומת הערך השיווקי של הגדלת מבחר הדגמים בארסנל המותג.

אז שלא יסבירו לכם אחרת. הטולדו היא לא פחות ולא יותא מאלתיאה עם ישבן ויותר מקום מטען. יש לה את אותם יתרונות, יש לה את אותם חסרונות. ולכן אנחנו גם מחבבים אותה, בעיקר עם יחידת כוח כפי שהייתה למכונית המבחן. תוספת המחיר לעומת האלתיאה - 5,000 שקל - אינה משמעותית, ואפילו אהבנו את המראה המוזר.

אבל. בהעדר אפשרות ל-1.6 ליטר אוטומטי, הגרסאות הרלוונטיות עבורנו הן מהחזקות והמצוידות יותר. לכן הן גם יקרות מדי. במקרה של הטולדו TDI מדובר על 182,900 שקלים. וזה הרבה כסף, איך שלא תביטו בזה. אפשר לרכוש בסכום הזה מכוניות טובות מאד, שממוקדות הרבה יותר בנישות השונות. אם אלה משפחתיות גדולות ומהודרות, מיניאוונים ייעודיים ואפילו רכבי כביש-שטח חביבים. הטולדו, מבחינה זו, נופלת בין הכסאות, וזה חבל.