סיאט אלתיאה - המהפכה הספרדית
אחרי שנים בהן הבטיחו הספרדים סלסה אבל הביאו קטשופ, מגיעה האלתיאה. המכונית שמתחילה את המהפכה של סיאט גם בארץ
נסלח לכם אם לא ידעתם שאלתיאה היא עיירה ישנונית על שפת הים התיכון. לפני שנתיים הגעתי לשם לנהיגה ראשונה באב-הטיפוס של האלתיאה הראשונה, שהייתה עדיין מכונית תצוגה. אלתיאה לבשה חג לכבוד האלתיאה, שנראתה כחלום רחוק עבור סיאט, אבל הספרדים נשבעו שבקרוב היא תגיע לכביש ותחל במהפך של היצרן. הבטיחו וקיימו. שישה חודשים לאחר מכן כבר חימם הלל פוסק צמיגי אלתיאה סדרתית באזור ברצלונה.
עוד שנה וחצי חלפו, והאלתיאה מגיעה לישראל, כדי להתחיל גם כאן במהפכה הספרדית. בינתיים למדנו שמדובר במשפחת דגמים קרובים למדי שכוללת את הטולדו הביזארית והליאון החשובה. למה זה לקח כל כך הרבה זמן? התירוצים המוכרים של משא ומתן על מחיר והמתנה לתיבות האוטומטיות מן הסתם נכונים. מאידך, מכירות סיאט בארץ זקוקות בדיוק לזעזוע שיכולה לספק האלתיאה.
המראה וההגדרה
אחרי שנים של הבטחות על מראה לטיני-אפרו-קובני-ים-תיכוני-לוהט-בוער-ושורף הצליחו סוף סוף הספרדים ליצור מכונית שנראית כמו סלסה ולא כמו קטשופ. סטיב לואיס (דווקא בריטי) וצוותו יצרו יפהפייה אמיתית ומושכת מכל כיוון. והתגובות ברחוב מעידות שיופיה מובן לכולם.
החרטום האגרסיבי, עם סבכה שהיא גם רטרו וגם עתיד, הפנסים המלוכסנים שמשולבים באופן מופלא ב"גבה" שנמתחת לאורך הדופן, והצללית הספורטיבית, יוצרים יחד מראה ייחודי ומושך. וכאשר היא באדום לוהט, כמו מכונית ההדגמה, היא ממקדת מבטי קנאה, גם מבעלי רנו סניק שלפתע נראה שגרתי. מיניוואן מעולם לא נראה כל כך סקסי.
סיאט מנסה להכניס פלפל לז'אנר, אבל האם אכן מדובר במיניוואן קומפקטי? שאלה טובה. הצצה למידות החיצוניות מראה שהאלתיאה נמוכה משמעותית (גובהה 157 ס"מ) מהמקובל בתחום (אפילו הגולף פלוס גבוהה יותר). ועם 428 ס"מ אורך ובסיס גלגלים של 258 ס"מ, היא קרובה לתחום הקומפקטי ולגולף שבבסיסה היא משתמשת. זה תורם לרושם הספורטיבי, אבל גם מקרב אותה לקומפקטיות גבוהות כמו פיז'ו 307. לא פלא שסיאט מגדירים אותה בשם הלא מחייב MSV (ר"ת של Multi Sport Vehicle).
הקו הפנימי
גם מבפנים מציגה האלתיאה את הקו החדש של סיאט. המראה מקורי ביחס לקבוצת פולקסווגן, וגם אם אינו ספורטיבי טהור האווירה טובה והניחוח נעים. המחוונים בשקעים העגלגלים, יחד עם תאורה אדמדמה, ריפוד תכליתי ומושבים ספורטיביים, תורמים לתחושה הדינאמית. כך גם השימוש במרקם סיבי פחם לפלסטיקה. מאידך, השימוש בשפע מרקמי פלסטיק יוצר תחושה פחות איכותית מבגולף או באודי המקבילות.
מרכיבים רבים, מהמתגים ועד בקרת האקלים ומערכת השמע, מוכרים מהקבוצה, אלא שסיאט השכילה ליצור להם צגים או לחצנים שונים. חבל שלעיתים האישיות באה על חשבון הנדסת האנוש (מערכת השמע או מתג האורות). אני גם לא מתלהב ממיקום ניתוק בקרת היציבות.
מהמושב האוחז היטב שמאחורי ההגה, החוויה מעניינת. תנוחת הנהיגה אינה גבוהה, וממול נמצאת שמשה ענקית שבצידיה (בתוך הקורות) חבויים המגבים. אין שום רמז היכן החרטום. זאת אומרת הוא שם, ובכל זאת קשה לנחש היכן הוא נגמר.
מאחור המצב פחות מרשים, המרחב לשני מבוגרים טוב (באמצע קצת פחות), אבל מהגדרת המיניוואן כמעט ולא נותר דבר. סיאט מסתפקת בספסל מפוצל לשניים שזז קדימה-אחורה וניתן לכיוון מוגבל. וזהו. אין כאן את שלל הפטנטים וההמצאות המוכרים בז'אנר. אפילו פתח האוורור האחורי והשימושי מפלטפורמת הגולף נזנח. עם 410 ליטר, תא המטען אינו ענק אך הוא בהחלט מספק. גם כאן העסק שגרתי, ובכל זאת יש רצפה כפולה ותא אכסון קטן בתוך המדף.
כשנוסעים
האלתיאה התייצבה עם מנוע ה-2.0 ליטר FSI המוכר של הקונצרן - האלטרנטיבה היחידה למי שרוצה בגרסה אוטומטית. וכמובן שחטיבת הכוח המצוינת, עם 150 כ"ס ושישה הילוכים, מתגלה כאפקטיבית גם כאן. האלתיאה אינה חורכת אספלט כמו שרומז המראה הספורטיבי, אבל היא בהחלט נמרצת כמו שמעיד דף הנתונים (203 קמ"ש ו-10.1 שניות למאה). בעיר היא מפתיעה בזינוקים נמרצים, ובכל מצב אחר היא ממשיכה להציע כושר טוב. רוצים יותר? חכו ל-FR.
חלוקת ההילוכים הטובה מסייעת לכך שגם בעליות לא תיתפס עם המכנסיים למטה. וכרגיל, מצב ספורט מציע אופי נמרץ יותר וב"ידני" לצערינו נוטלת התיבה פיקוד. צריכת הדלק נעה בין 7.3 ק"מ לליטר למסלול המאומץ שלנו לעומת 11 בנסיעה רגועה.
במסורת הגולף
גם בהתנהגות מזכירה האלתיאה את הגולף. לא מפתיע, בהתחשב בבסיס ובמערך מתלים זהה (מקפרסון מלפנים, רב-חיבורי מאחור). כיול המתלים נראה קשוח יותר, ולכן זוויות הרכינה מוגבלות וריסון תנודות המרכב טוב. זאת במיוחד בהשוואה למיניוואנים (אבל גם לגולף). גם התגובה להפניית ההגה (שלו משקל ודיוק טובים אך מחסור בתקשורת) נחושה מהמקובל בז'אנר, והאלתיאה משנה כיוון באופן נמרץ. מעך את המצערת והצמיגים הקדמיים ייללו תוך איבוד אחיזה. הרפה, והחרטום יישר קו ויגרור לפסיעה (לפעמים אפילו מהירה) של האחוריים. התחושה מפולפלת ממה שזכור מהגולף. גם רגישות לרוחות צד, האופיינית לכלים גבוהים, לא קיימת כאן.
התשלום על הקשחת המתלים מתבטא היטב בעיר. האלתיאה אינה מתרסקת, אבל היא בהחלט מתקשה לספוג חלק ממפגעי התעבורה. גם על כביש מהיר היא אינה נוחה במיוחד, ובאופן מוזר אספלט גלי גרר לעיתים ויברציות מכיוון הפלסטיקה.
ומה לגבי הבלמים? במכונית ההדגמה אלה לא הרשימו. הם חסרו נשיכה באופן מפתיע, ותחת עומס איבדו כושר ודיוק.
גולף פלוס במחיר מינוס
האלתיאה אינה מיניוואן קומפקטי טיפוסי. מבחינות רבות - מרחב וניהוג למשל - היא קרובה יותר לקומפקטיות מוגבהות כמו ה-307 והגולף, ובפירוש אינה מתמקדת בנוסעים. אם תרצו, היא ממלאת גומחה מיניאטורית שבין הקומפקטיות למיניוואנים (אם אכן קיימת דרישה לכזה ייצור כלאיים).
עם תג של 170,000 שקלים (178,000 עם גג נפתח, חיישני חניה וצבע מטאלי), האלתיאה אינה זולה. המחיר אינו מופרז במונחי קבוצת פולקסווגן, כאשר מקבלים משהו כמו גולף פלוס במחיר גולף מינוס. אפילו ליד סניק 2.0 ליטר היא לא נראית יקרה. הבעיה שהעדר גרסת 1.6 אוטומטית זולה תפריע לאלתיאה להפוך להצלחה גדולה, ושלקוחות מיניוואן מסורתיים יותר יתפתו למאזדה 5 הזולה בהרבה.
אלא שמעבר להגדרות ומחירים יש עולם אמיתי ולקוחות משלמים, והאלתיאה חשובה כי היא מביאה תשומת לב למותג ומצליחה לעורר תשוקה, יותר מכל סיאט שפגשנו. אם עד כה סבלה סיאט מבעיית תדמית ונתפסה כבת לא מוצלחת במשפחת פולקסווגן, האלתיאה יכולה למחוק זאת. כי גם אם היא לא תמיד עומדת בהבטחות היומרניות, היא עדיין מיוחדת ומקורית. כזו שתגרור אנשים לרצות סיאט למרות המחיר ולא בגללו. וזה בדיוק מה שהיה חסר לסיאט.
