אוהבים אותם מושחתים

מחזה מעניין התרחש בשבוע שעבר: ביום בו ממליצה המשטרה להעמיד לדין שר בממשלת ישראל, הוא זוכה לקבלת פנים חמימה במפלגה שאמורה לסמל "מפץ פוליטי" ודרך חדשה. ואם זה לא מספיק, בסוף-השבוע שאחרי הדרמה נוסקת המפלגה הזאת בסקרים. הרציונל אומר שראש הממשלה צריך היה להחביא את צחי הנגבי ולהרחיקו, כדי שלא יפגע בתדמית המפלגה. הציבור הרי מאוד לא אוהב שחיתות. האמנם? לא בישראל.

באוגוסט 2003 פורסם סקר מכון "דחף", הממחיש יותר מכל את הפרדוקס הישראלי: 69 אחוזים מן הציבור סברו אז כי שרון שיקר לציבור ואכן היה מעורב בפרשות האי היווני וסיריל קרן. אך זה לא הפריע ל-66 אחוזים מאותו ציבור לטעון ששרון הוא המתאים ביותר להנהגה, ואין להחליפו. לפיכך, עוד יותר משהשחיתות הפוליטית מדאיגה, צריכה להדאיג העובדה שהציבור מקבל אותה - ואפילו בחום.

הסבר אפשרי לתופעה סיפק אהוד שפרינצק, שעמד על יחסם של היהודים בגולה אל השלטון ה"גוי". היעדר תחושת השייכות, לפי פרופ' שפרינצק, הוליד את הצורך להערים על השלטון - ולא תמיד באמצעים כשרים. גישה ערמומית זו, בנוסח "הבה נתחכמה לו", נמשכה גם תחת המנדט הבריטי בארץ ישראל במטרה לקדם את מפעל הציונות תחת מגבלות קשות, כיאה למסורת יהודית ותיקה של "בתחבולות תעשה לך מלחמה". הקמת המדינה וגלי העלייה שלאריה לא מחקו את דפוסי ההתנהגות הללו, שאף התקבעו כחלק מנוף התרבות הישראלי - תרבות הקומבינה. כך קיבלנו מינויים פוליטיים, חלוקות כספים, צ'פחות בחתונות וחקירות במטה הארצי.

שילובו של צחי הנגבי במפלגת קדימה הוא זלזול בכל מי שהאמין כי אנו עומדים בפני דרך חדשה. אבל מה הפלא? הפוליטיקאים יודעים היטב כי השחיתות לא באמת מעניינת את הציבור. הם יכולים להמשיך להפריח סיסמאות על ביטחון ועוני, להזיל דמעה בתכנית טלוויזיה ולזכות במחיאות כפיים. בכל פעם שיראו כי עלו בסקרים - יידעו שהם יכולים להמשיך. והכל בזכותנו.

גם לתקשורת תפקיד בהעצמת תרבות הקומבינה. מהדורות החדשות קנו בשמחה את הספין של הנגבי וסיקרו בהרחבה את

 המעבר שלו לקדימה, כאילו שכחו שהחדשות האמיתיות - לפי כל קנה מידה של מקצועיות ומוסר - הן ההמלצה להעמיד אותו לדין. בכוחה של התקשורת, כמכתיבת סדר יום ציבורי, להשפיע ישירות על תוצאות הסקרים, ואפילו רק באמצעות טון הסיקור. אילו הייתה שואלת כיצד העיז שרון לקבל את הנגבי, גם הציבור היה שואל את אותה שאלה בדיוק. אבל אצלנו, כרגיל, מיטשטשים ההבדלים בין מהדורת החדשות של "ארץ נהדרת" לזו של גדי ויונית. ובסופו של יום הכול בידור - גם שר מושחת.

היסטוריה של שחיתות היא עובדה נתונה, אך איננה חתונה קתולית. הציבור בישראל יכול וצריך לדרוש ניקיון כפיים כתנאי להצבעה בקלפי. אם נמשיך לומר לעצמנו ששלום וביטחון קודמים ליושר ומוסר, אנו שותפים שווים לאותה שחיתות. שרון לא צריך את צחי הנגבי בשביל השלום. הוא צריך אולי את אותם חברי מרכז שהנגבי רוקד בחתונות שלהם. השאלה היא, האם גם אנחנו צריכים אותם.

שי ניב, עוסק ביחסי ציבור וייעוץ תקשורת