5 במסע 30 למקסיקו, פרק שלישי

קצת לפני החלפת הקידומת, רגע לפני משבר גיל 30, לימור זריהן משכנעת חברים להצטרף אליה ל"סולו מקסיקו" - מסע בעקבות השילוש הקדוש: תרבות עתיקה, נופים שובים, וים של ים ומסיבות. לפניכם תקציר האירועים הצפויים והצפויים פחות שהתרגשו עליהם במחיקנוֹס. הפרקים הקודמים במסע: מקסיקו סיטי , סן קריסטובל

__________________________________________________ 

10 דקות מפלנקה, בעומקו של הג'ונגל, מצאנו את אל פנצ'אן - חמדת גן עדן שקשה לתאר את יופייה, סיום הולם לסיור בעתיקות המאיה.

בין איגואנות בכל הצבעים, כשברקע קולם של תוכים ומיני חיות ג'ונגל, צעדנו

 לעבר הבקתות הציוריות (שאגב מתוחזקות לא רע ובמחיר סביר של 100 פזוס לאדם) שהציעו לנו במסעדת Don Mucho's. שם, בחדרים, התקין "הכיבושניק" את הערסלים שקנה בסן קריסטובל עבור מנוחת "החורפן" ועבור רגע פיוס נוסף של "איש העקרונות והזעם". אם זה היה תלוי בהם, הם היו נותרים להתנדנד על הערסלים באל פנצ'אן עד עצם היום הזה.

בלילה אכלנו במסעדה אוכל משובח (90 פזוס לארוחות עסקיות הכוללות מרק, בשר או דגים והמון בירות בדרך וגם טיפ: תנסו את מרק ברוקולי, המומחיות של המקום) ונהנינו מטרנקילה אמיתית למול הופעות מוסיקליות של להקות הבית ולהטוטי ג'נגלינג מאולתרים.

בבוקר קמנו בחיוך, בהכרה שאנחנו בג'ונגל, לקול חיות לא מזוהות וצלילי רגאיי, ולנוכח הבירה שהחליפה את מקום הדם בגופנו. באל פנצ'אן, אחרי כשבוע וחצי של טיול, הוחלפה ברכת הבוקר הרגילה ל-"Good morning Corona", ונותרה כזו עד סוף הטיול.

פלנקה (Palenque) עצמה היא עיר מכוערת לטעמי (אך האם לא כל דבר נראה מכוער אחרי אל פנצ'אן?). למי שמעוניין בנעלי עור - יש שפע של חנויות נעלים במחירים סבירים. טיול קצר, ואנחנו בתחנה המרכזית כדי לתפוס נסיעת לילה (12 שעות) לפלייה דה כרמן.

החיים הם אוסף של דלתות מסתובבות: אם היינו נוסעים לפלייה דה כרמן בהתאם לתכנון, היינו מצליחים לחוות כמו שצריך את החופים של מקסיקו, אבל אנחנו החלטנו לרדת בספונטניות מהאוטובוס בעיירה טולום. כאשר הגענו לבסוף לפלייה, סופת הוריקן נשפה בעורפנו והעיפה את התוכניות שלנו ליעדים שונים לגמרי. 

יום 8-11: טולום, ואז באה וילמה

טולום (Tulum) מקסימה ונהנינו בה מאוד. יש בה את החופים היפים ביותר במקסיקו, אך היא שקטה ואינטימית ומוצפת בזוגות שחוגגים ירח דבש.

בעיירה הקטנה שני מוקדים עיקריים: טולום עצמה ובה מסעדות,

 פאבים, סופרמרקט וכל מה שמטייל שנתקע בלי סבון צריך; ורצועת החוף הכוללת מספר חופים שבכל אחד מהם אופציות לינה שונות - יקרות יותר או פחות (מ-200 פזוס ללילה ועד 1,500, וכל מה שבאמצע). למי שמגיע ב"אוף סיזן" כדאי לישון בעיר פלייה דה כרמן או לנסוע אליה בלילות (40 דקות נסיעה), כדי ליהנות מפאבים ודיסקוטקים מעולים. אנחנו העדפנו לסבול יתושים אך להיות הכי קרוב שאפשר לים המדהים.

בתחנת האוטובוס של טולום ניגש אלינו בעל הבונגלוסים בחוף papaya playa והציע לנו ללון אצלו. היינו עייפים מהנסיעה הארוכה וכל שרצינו היה להניח את הדברים ולקפוץ למים - אז הסכמנו. המקום התגלה כסיוט, החלטנו להישאר שם לילה ולברוח למחרת היום. הצטרפה אלינו שירלי ממיאמי, חברה טובה של "החורפן" שהצליחה בחיוך אחד גדול להרגיע את הנחיתה הלא רכה ולהשרות עלינו את מה שהפך להיות כינויה - "שלווה".

את היום העברנו בטיול על רצועת החוף של טולום, מעכלים את היופי הכחול-לבן הזה, תופסים צבע במזג האוויר המעונן שזימן שמש יוקדת לפרקים ולא מעט עקיצות יתושים.

החוף אליו ברחנו למחרת, Copal, היה פיצוי אמיתי: בונגלוסים נקיים (300 פזוס לזוג), ערסלים ומיטות נדנדה, מסעדה יפה (אך יקרה מאוד) וטיפולי ספא בלב הטבע. כמעט כולנו עברנו למצב "סיני".

בצהריים

 היינו קופצים לאכול בעיר (30 פזוס למונית מהחופים למרכז העיר, 35 פזוס בלילה). שתי מסעדות ראויות לציון, ולא אגזים אם אומר שבכל מקסיקו אלו הטובות ביותר: מסעדת "דון קפטו", שאי אפשר לפספס, נמצאת במרכז הרחוב הראשי והיא המקום היחיד שסלט חמשת הצבעים הוא ה"אני מאמין" שלה, לצד בשרים, דגים וארוחות בוקר. הכול מאוד טעים ונקי במחירים סבירים ביותר. המסעדה השנייה היא "דון מאוריצ'ו", שנמצאת ממש ממול. תטעמו את המעדן שנקרא "גרנילה", מעין שתי טורטיות שסוגרות על בשר נוסח שווארמה וגבינה. 28 פזוס למנת שחיתות טרום יציאה לבר המקומי "קרוקודיליו", שכולל מופע בן שלושה נגנים ורוקדת יחידה על הרחבה - ישראלית כמובן.

אחד הדברים הנפלאים שקרו בטולום הוא הירח המלא לו זכינו, לא רק מסיבות פיוטיות אלא גם בגלל שאספקת החשמל כאן היא על בסיס רצון טוב (לפעמים גם המים).

אחרי שלושה ימים הופיעו עקצוצי "די למנוחה, רוצים אקשן". החלטנו לבלות על החוף עוד יום אחד ולהמשיך הלאה. בינתיים, התחילו להגיע שמועות על סופת הוריקן שמתקרבת לאזור. כחבורה שמרכזת תכונות כמו "תלישות מהמציאות" ואופטימיות נוסח "לנו זה לא יקרה", לא ממש עשינו משהו בנוגע לשמועות, בוודאי שלא תכננו את צעדינו.

ביום האחרון בטולום, נסענו לאתר הנקרא Xl-ha, פארק מים ענק ובו בריכות דולפינים, מסלולי אבובים, אזורי צלילה ומסעדות בלי סוף. מה שהלהיב אותנו היתה העובדה שב-65 דולר ליום (50% הנחה לסטודנטים) אפשר לשתות ולאכול כמה שרוצים, לקבל ציוד צלילה, ארוניות לאחסון וכניסה לכל האטרקציות. "המשקיפה", "איש העקרונות" ואנוכי חשבנו שזו תמצית הקיטש התיירותי נוסח ארה"ב ובזבוז נוראי של כסף, אבל "החורפן ו"הכיבושניק" אהבו את החופש לשתות. 

בעיצומו של היום ב-Xl-ha התחלנו לחוש ברוחות ההוריקן המתקרב. עובדי המקום פירקו את הבקתות והמתקנים במקום. אני, בעלת יכולת ההדחקה הבלתי נלאית, עוד העזתי לומר: "הוריקן? סתם כולם מגזימים פה, קצת רוח, קצת גשם והכול יגמר צ'יק צ'ק. חוץ מזה, איפה הוא בכלל?". אבל אז "איש העקרונות" הביט בי בחיוך ואמר: "תסתכלי מאחורייך". ראיתי את הענן השחור והענק ביותר שראיתי בימי חיי מתקרב אלינו. נפל האסימון ואיתו גם כל התוכניות.

בשלב זה היעד היה פלייה דה כרמן (Playa del Carmen), מתוך הגיון אינסטינקטיבי שעדיף מלון-בטון עומד מבונגלוס-עץ עף ברוח. מאוחר יותר תתגלה ההחלטה הזו כשטות גמורה.

יום 12-14: פלייה דה כרמן

לפני מספר שנים הייתה פלייה דה כרמן עיירה קטנה ולא מפותחת של

 דייגים. כיום היא נחשבת לתגלית החדשה של מקסיקו, גרים בה המון משקיעים זרים והיא מהווה את האלטרנטיבה התוססת לקנקון. הרחובות בפלייה נוחים להתמצאות, במרכז העיר עובר ה-Fifth Avenue המרכזי ובו אוסף בלתי מבוטל של פאבים ומסעדות. רשמו לפניכם: ה"ממבו קפה" וה"בלו פארוט" - מקומות בילוי שחובה לפקוד. ארוחת בוקר טובה תמצאו ב-Cafe Takun הנעים. התמקמנו במלון מקסים - Hotel La Paz. תמורת 250 פזוס לזוג ללילה קיבלנו חדר בסיסי מאוד אך נקי, נוח ומאוורר.  

מה יכול להיות יותר מנחם לשלישיית בנות מאשר שופינג ביום סגרירי? המשקיפה, אני ומטיילת נוספת שהצטרפה אלינו, יצאנו לשוטט בין חנויות ביגוד ומתנות במחירים סבירים וסבירים פחות. המלצה: תחסכו את כספי הפיצ'פקס ותשמרו הכול לחנות מעצבים מדהימה (ויקרה) בת שני סניפים בשם "שלום". 

בשעה 16:00 העיר נסגרה כליל וכולם התחפרו במקומות המקלט שלהם. את שלושת הימים הבאים העברנו במלון בלב הסופה. מאחורי חלונות מכוסים במסקינגטייפ סטייל מלחמת המפרץ, בלי חשמל ולאור נרות, בין עישונים (של כל

 מה שיש), מצאנו עצמנו משתעשעים בטורנירים של "פוקר" ו"שיט-הד" ובמשחקים שהוצאו מהבוידעם של הצופים של "שלווה".

שלושה ימים הגשם לא הפסיק והרוחות איימו לעקור הכל. היו רגעים שאפילו לא יכולנו לעבור מחדר לחדר בגלל חוזק הרוחות. כשקצת נרגעה הסופה, יצאנו לנשום אוויר וראינו את ההרס והחורבן שהעיר עברה. כל מקומות הבילוי נחרבו, מסעדות, חלונות מנופצים, הים התמלא בזוהמה, תחנת האוטובוס הייתה הרוסה לגמרי והפסיקה לפעול. בשלב הזה, מחשבות כמו "מחר תהיה שמש ונוכל ליהנות מהחוף" התחלפו באובדן תקווה טוטאלי. 

בצר לנו, אחר הצהריים, החלטנו לעשות את המעשה שהיה ראוי לעשותו ימים קודם - לתפוס מונית ספיישל ולנסוע למרידה.

הפרק הבא: מרידה, מקסיקו סיטי ופרידה