אולי השטן בוחן אותי?

"להפתעתנו, הודיעו לנו שיעלי חייבת לעבור ניתוח. הפציעה חמורה מכפי שחשבנו, בישרו, ושלחו אותנו אחר כבוד לאיכילוב. כנפי האמא שלי נשברו. הרגשתי שהם לא הצליחו לגונן על יעלי ממרחק". ובתוך כך מלי גרין מגלה כמה דברים על אופיים של אנשים

מלי גרין פורסם: 04.04.06, 09:05

אם לרגע חשבתי שסיומה של מחלת השפעת מעידה על חזרה לשגרה, הרי שטעיתי. בבוקר הראשון אחרי שכולם חזרו ללימודים, סיימתי לשתות את כוס הקפה שלי ולא השארתי זכר לשקיות התה שנערמו בכל מקום. ערימת דפים חיכתה לי ליד המחשב. זהו, חזרה לעבודה!

רק התיישבתי, והטלפון צלצל. מעבר לקו חובש בית הספר: "מלי? שלום, אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל כדאי שתתארגני לצאת. בעוד חמש דקות האמבולנס ליד הבית".

- "מה? מה קרה?"

- "תירגעי, יעלי בתך כנראה שברה את הרגל".

- "מי? מה?"

בתוך שניות כבר עמדתי בחוץ, מחייגת באצבע רועדת לפרטנר, שהודיע שהוא יוצא לדרך.

אחסוך מכם את הפרטים שבוודאי רבים מכם מכירים: מיון, פתיחת תיק, לחץ, חרדה, בכי וכאב של הילדה. רק אספר לכם שלהפתעתנו, הודיעו לנו שהיא חייבת לעבור ניתוח. הפציעה חמורה מכפי שחשבנו, בישרו, ושלחו אותנו אחר כבוד לבית החולים איכילוב בתל אביב.

כנפיים שבורות

רק בדקות הארוכות שבהן בילינו מחוץ לחדר הניתוח ובימי האשפוז בבית החולים, הבנתי שזכיתי לפרטנר הכי פרטנרי שיכול להיות.

כנפי האמא שלי נשברו. הרגשתי שהם לא הצליחו לגונן על יעלי ממרחק. לא עמדתי בכאבים שלה, והפרטנר, שלקח שבוע חופש מהעבודה, נטל את כל האחריות על כתפיו, טיפל בכל הפרטים, נשאר לצידה ביום ובלילה, תוך שהוא מעודד אותי ללא הרף.

לאחר שהיא התאוששה מהניתוח והיתה מחוברת למשככי כאבים, עזבתי את איכילוב לכיוון הבית, שם חיכו שאר הילדים עם הדודה (לא זו מאנגליה) ששמרה עליהם.

כל השביעיה הגזעית נחתה עליי: 'אמא, מה עם יעלי?', 'אפשר לבקר אותה? הכנתי לה ציור', 'ואני אביא לה את בובת החרסינה שלי!' אפילו מימי הקטנה שאלה בקול מתוק, 'איפה עלי, איפה?' הרגעתי אותם, סיפרתי להם שהרגל כבר מגובסת ובתוך מספר ימים יעלי תחזור הביתה. בינתיים אבא שומר עליה ואין להם מה לדאוג.

הילדים נרדמו תשושים (מדהים לגלות שילדים חשים בעול לא פחות ממבוגרים), הפרטנר כבר הספיק לדווח לי על התאוששות קלה, ואני צנחתי על הספה, כשנשמעה דפיקה בדלת.

תובנות, קושיות ומיסטיקה

היתה זו המכרה המיסטית, שנחתה ראשונה על מפתן ביתי: "אוי, שמעתי מה קרה ליעלי. אני אומרת לך, את חייבת לבוא איתי לאישה אחת בירושלים. חייבת, ואל תעשי לי פרצופים ספקניים עוד לפני ששמעת. תקשיבי טוב, היא תוציא לך עיניים. יש עלייך הרבה עיניים. זה רק עין הרע. נו, ברור, ילדה הולכת בהפסקה בבית ספר ונופלת. מיליון ילדים הולכים ולא נופלים, ורק יעלי שלך חטפה עין הרע!"

רק אחרי שהבטחתי לה שאשקול את הצעתה, עזבה אותי.

כמה דקות אחריה הגיעה התובנה מה"כל יודע". הטלפון צלצל, מאחורי הקו קולגה מהעבודה: "הכל בסדר? שמעתי מה עבר עלייך בימים האחרונים (לרגע ציפיתי לשמוע אולי הצעת עזרה, התבדיתי). תראי, אני מקווה שאת מסוגלת לקבל ביקורת. קחי את מה שאני אומר ברוח טובה: יש כאן עניין של חוסר אחריות משווע, דבר שלא לומדים בבית ספר להורות.

"אני מבין אותך, יש לך משפחה גדולה וכנראה לא השגחת עליה כמו שצריך. זה נובע מעייפות, אבל פה המקום לעצור ולחשוב, ושוב אל תקחי את זה כביקורת פוגעת, שמונה ילדים זה, נו, איך לומר? לא רוצה להתבטא שזה 'טו מאץ'', קשה יותר להשגיח עליהם משלושה, למשל. חוצמזה שהסטטיסטיקות מראות שאחד לשמונה ילדים נופל, אז בטח שזה יקרה בבית עם שמונה ילדים".

השיחה נותקה עוד לפני שהספקתי לספר לו שהמקרה אירע דווקא בשעות בית הספר, כשהיא נתונה להשגחת צוות ההוראה, בשיעור התעמלות בחוץ. כל דאגתי היתה נתונה ליעלי ואיך נסתדר דווקא עכשיו בערב פסח עם כל המטלות, כך שלא נותרה בי טיפת אנרגיה מיותרת להתקשר אליו חזרה ולהטיח בפניו את העובדות היבשות.

מנסים אותי

הבאה בתור שימשה בתפקיד "בת השטן". מדובר בחברה חכמה, שלא הערכתי עד היכן מגעת בינתה. היא נקשה על הדלת, ועוד לפני שדרשה בשלומה של הילדה, טרחה להסביר לי שיש לה מהלכים עם השטן בכבודו ובעצמו. "בגלל שהתלוננת לפני שבוע על הספסל השכונתי ופירטת את הקשיים הטכניים של ערב פסח, נחת עלייך רוגזו של השטן שרוצה לראות עכשיו איך באמת תסתדרי עם קושי אמיתי".

הגרועה מכולן היתה על תקן "המחנכת". "גברת גרין, זה פשוט נורא!" עלה קולה של קשישה שראתה אותי פעם במכולת קונה שלוש שקיות חלב. "אני חייבת לומר לך שצריך לדעת איך לשלוח ילדים לבית הספר. כל אחד, שומעת? כל אחד לפני שיוצא מהבית, צריך לשנן לך כללי בטיחות. להישבע לך שלא ירוצו בחצר, שלא יקומו בזריזות ובפזיזות, שיפקחו עיניים לאן הם הולכים, שיסתכלו שבע פעמים לפני שחוצים כביש. ש... וש..." כבר לא זוכרת לצטט. והשוס: "ובכלל, מה את מאכילה אותם בזבל? מה זה באדי-דני-שמני שאת קונה? תתחילי לתת להם חלב עיזים ולחם שיפון וכוסמת. בטוח תראי אותם חזקים יותר. אף אחד לא ישבור לך רגל. נשבעת לך מניסיון, כך עשיתי עם כל הילדים שלי ובחיים שלי הם לא נפלו!"

אנשים טובים באמצע הדרך

ולמרות ששלחו אותי להוציא עיניים, לקבל בחיוך ביקורת על חוסר אחריות, להכריז מלחמה על השטן ולהאביס את הילדים במאכלי טבע - כל הדיבורים הללו לא עזרו לשחרר את יעלי מבית החולים.

אבל יחד עם זאת, גילינו אנשים טובים וקרובים באמת באמצע הדרך. כמו הסבא שמיהר לדאוג לאוכל עבור הפרטנר, ועיתונאית מדהימה שגרה בתל אביב ומיד כששמעה, מיהרה בתוך דקות להתייצב שם עם ערימת משחקים עבור המאושפזת, שמפו, סבון ושתייה.

והיה גם הצוות המדהים בבית חולים איכילוב. והיתה גם השכנה ממול, אישה מדהימה בפני עצמה, אמא העובדת במשרה מלאה, שגם דפקה על הדלת, אבל לא כדי למסור ד"ש מהשטן או לתת מתכון ללחם שיפון, אלא בשביל להשאיר אוכל חם ומבושל לילדים.

היא גם דאגה להסיע אותי לבית החולים (שנמצא מרחק גדול ממקום מגוריי) ולהישאר לצידי במשך שעות עם יעלי (אני רק רואה מחט או אינפוזיה אצל הילדים שלי, וזקוקה לאשפוז בעצמי), כדי להחליף את הפרטנר שלא ישן 48 שעות ברציפות.

והיה כמובן הפרטנר, שדאג לאחות את תחושת הכנפיים השבורות, ויחד איתי לצחוק, להביט מסביב ולחשוב שבעצם, העולם מלא באנשים שמכירים אותם באמת רק בשעת צרה.

קבלו תובנה אחת לשבוע:

אם אינכם יכולים להושיט עזרה לחברה או לשכנה שנקלעה למצוקה, תשמרו את העצות שלכם בלב.