שתף קטע נבחר

האם האינטרנט הפך אותנו לחופשיים?

אין זמן טוב יותר מערב פסח כדי לבדוק את מצב החירות ברשת. האם היא מקיימת את ההבטחה ועוזרת לשנות סדרי עולם? האם היא באמת תורמת לחופש, גם כשמדובר במדינה קטנה ומוקפת אויבים כמו שלנו? כן, אבל גם אתם צריכים לעזור

 

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים". אתם עלולים לחשוב שזו מליצה אנכרוניסטית, ממקום וזמן זרים לנו. כי מה למצרים הפרעונית ולנו? ואיפה יש בכלל עבדות היום בעולם? ומהי הדרישה המוזרה הזאת, לדמיין את עצמנו חיים באלף השני לפנה"ס?

 

אבל מי שמכיר את ההגדה לעומקה יודע שהתכנים הללו הם אוניברסליים ואינם תלויים במקום ובזמן. שה"יציאה מעבדות לחירות" איננה קשורה לשחרור לאומי, אלא לשחרור חברתי ותודעתי. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא זה עתה ממצרים. מחיים של ניצול בחברה ריכוזית ודקדנטית, לחיים של חופש מחשבתי ורעיוני. בטוח שזה לא מתאים לתקופתנו.

  

עוד בסדרת הכתבות "מעבדות לחירות"

 

 

עבדות גם בימינו

 

למען הדיוק העובדתי חשוב לומר שהעבדות לא הלכה לשום מקום - היא עדיין כאן. אנשים חיים גם בימינו בתנאי עבדות בחלק ממדינות אפריקה, בלמעלה מאלף גולגים בסין, ובתעשיית המין של מדינות רבות - כולל ישראל, לדאבוננו. לא תמיד קוראים לעבדות בשמה. לעיתים מציגים אותה כאמצעי ענישה, או כשיטת פיקוח לגיטימית על עבודה. אבל אם שופט בישראלקובע שנוצרה אצלנו "גירסה מודרנית לעבדות", אז איך אפשר לומר שתופעת העבדות שייכת לעבר?

 

האידיאולוגים והתיאורטיקנים של תנועות החופש למיניהן השתמשו לכל אורך הזמן המודרני בטרמינולוגיה של עבדות, ודיברו על האתגר הגדול בדמות "שחרור העבד הנרצע". מקבילו המודרני של העבד התנ"כי שאומר "אהבתי את אדוני" ומסרב לצאת לחופשי.

 

ברגע הראשון, קל להתקומם אם חושבים שהם מדברים בעצם עלינו, על כולנו פחות או יותר. אבל נסו להשוות אחד-לאחד של תנאי העבד העברי מול, נאמר, תנאיהם של מוזיקאים שחתומים בחברות תקליטים, למשל. השוואה כזו לא תשאיר מקום לספק: לעבד העברי היו יותר זכויות.

 

וגם אם המילה "עבדות" היא קצת חזקה לתיאור תופעות הניצול בעולם המודרני, אין ספק שהמילה "חירות" היא מתאימה מאד לתיאור חלק מהתופעות שמאפיינות את האינטרנט. והפעילות המקוונת, בין אם במוקד שלה נמצא דיון תיאורטי או עיסוק מעשי, ובין שמדובר בשיתוף קבצים או במחאה על עוולות חברתיות, ממלאת לפעמים את התפקיד המודרני של העלייה על הבסטיליה.

 

לבחור בחופש

 

בואו נרד לאדמה ונדבר על נושא אקטואלי: שכר מינימום. נעזוב את השאלה הפוליטית לכאורה, האם להעלות אותו או לא. שאלו את עצמכם: מדוע הוא לא נאכף?

 

לשלם לעובד פחות משכר מינימום זה גם אחד הדברים הכי קרובים לעבדות בימינו, וזו גם עבירה פלילית. למרות זאת, כשליש מהעסקים בישראל לא מקפידים בעניין הזה. מעסיקים רבים גם מלינים שכר, מרעים תנאים, מתעלמים מהטרדות מיניות, לוחצים על עובדים לעבוד בחגים או בחופשות או לסכן את בריאותם, ועוד כהנה וכהנה.

 

חוקי העבודה של ישראל הם נאורים מאד. אבל במצב שבו אפילו במגזר הציבורי מלינים שכר, מוסר התשלומים ירוד גם במשרדי הממשלה, ואפילו בכנסת (לפחות אם להאמין לענבל גבריאלי) הטרדות מיניות הן עניין יומיומי, לא מפתיע שמצב העובדים בכי רע.

 

מחוץ לרשת המצב הולך ומחמיר. בתוך הרשת, מתנהלת בתחום הזה מהפכה שקטה. המידע זמין יותר, וכך קל יותר לברר איפה מתלוננים וכיצד תובעים. באתרי הקהילות יש פעילות ערה סביב פורומים לזכויות עובדים, שניתן לקבל בהם ייעוץ חינם בזמן-אמת. ארגונים כמו שי"ל, קו לעובד, מחויבות או שכר מינימום, מספקים גם מידע וגם עזרה למי שרוצה להילחם על זכויותיו או לעזור לעובדים מנוצלים אחרים.

 

וזה נכון לא רק בהקשר של זכויות עובדים ויחסי עבודה. הרשת מספקת היום כלים חיוניים למי שרוצים להמשיך לעסוק בעניינים "חברתיים" גם אחרי שנגמרת מהדורת החדשות. מה גם שהפעילות והדיון האינטרנטיים בזכויות צרכנים ובזכויות בכלל, בחופש המידע ובשחרור לסוגיו, הם לא רק ביטוי נוסף למגמות שרוחשות מחוץ לרשת. יש להם חיים משל עצמם.

 

אז נכון שלא מספיק שהמידע זמין - צריך גם לנקוט עמדה ולאזור אומץ להשתמש בו, ורצוי גם לפעול במשותף (הרשת היא גורם חיוני גם בזה, כמובן). אבל לא צריך לזלזל בקלישאה שאומרת שמידע הוא כוח. זמינות המידע היא תמיד השלב הראשון בדרך לביזור הכוח.

 

לשחרר את המידע

 

במאי 1998, באיחור אופנתי אחרי ארה"ב, נחקק בישראל חוק חופש המידע, שמחייב את הרשויות בשקיפות ומאפשר לנו לדרוש ולקבל מהן מידע. רוב הישראלים לא מכירים את החוק ולכן מטבע הדברים השפעתו המהפכנית לא באה עדיין לידי ביטוי מלא. אבל ככל שעובר הזמן נמצאים עוד ועוד אנשים שלומדים "לתפעל" את המערכת בעזרתו.

 

אחד מהגורמים שמדגימים שימוש יצירתי בחוק היא התנועה לחופש המידע שקמה לפני כשנתיים. היא מפעילה בין השאר אתר אינטרנט, שמאפשר ללמוד הרבה על החוק ועל יישומיו, ולצפות בדוגמאות מאלפות לבקשות למידע שהגישה התנועה לרשויות השונות. ביניהן בקשות לחשוף מידע הנוגע לחקירות נבחרי ציבור; לקבל את ממצאי הדו"ח בעקבותיו הוחלט לחלק גלולות נגד קרינה לתושבים באזור נחל שורק; לקבל רשימת שמות של הנהנים מהסדרי כופר על עבירות מס, ועוד כהנה וכהנה. חומר טוב.

 

חלק מהמקרים מוכרים לכם מהתקשורת. חלקם לא הצליחו לפרוץ לסדר היום הציבורי. בסופו של דבר, לא מספיק שהמידע משתחרר כדי לחולל שינוי - הרבה תלוי בנכונות של התקשורת להרים את הכפפה וללבות ביקורת ציבורית שתגרום לרשויות לשנות מדיניות.

 

שיתוף הקבצים כמודל

 

שיתוף הקבצים הוא מקרה שבו התקשורת היא בפירוש גורם ממריץ. אפשר להתווכח אם היא יצרה את הדיון הציבורי סביב הנושא, או תפסה עליו טרמפ, אבל אין ספק שזה אחד המקרים בהם נוצר דיון ציבורי חשוב. יש כאן מערכה נדירה, שמעלה על סדר היום באופן קבוע עניינים הקשורים בעקרונות השוק חופשי ובחופש מידע, בהגנה על הפרטיות ובתופעות של ניצול.

 

זהו גם אחד המקרים הנדירים בהם לצד ה"עבריינים", מתייצבים משפטנים, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת ומנסים לעמת את הדוקטרינה המקובלת עם הסתירות הפנימיות שלה, חוקיות או לוגיות, ועם העובדה שיישומה הוא לעיתים לא-חוקתי בעליל. כדי להבין טוב יותר כיצד כרוכים כל הנושאים האלה יחד, בהקשר של שיתוף קבצים ובכלל, מומלץ מאד להקריב חצי שעה מזמנכם ולצפות במצגת של לורנס לסיג כאן.

 

אז האם זו הפופולריות של הנושא שמחייבת את התקשורת לסיקור הדוק שלו, או להפך - היא עצמה הפכה אותו לנושא חם? מה שברור הוא שמדור לדור רשתות הקבצים גדלות. ככה נראית מהפכה.

 

מצד שני, זו רק דוגמה אחת, וביותר מדי מקרים אחרים התקשורת יושבת על הגדר. מה שממחיש את חשיבותם של ערוצי התקשורת העצמאיים שהרשת מציעה. בין אם מדובר באתרי תוכן אלטרנטיביים או באתרי שמועות, בבלוגים פוליטיים פרטיים או קבוצתיים (הבלוג "העוקץ" מספק נקודת פתיחה מצויינת להבנת התחום הזה).

 

החיים בעולם מנוהל

 

לאחרונה שודר שוב בטלוויזיה הסרט "Tomorrow Never Dies" מסדרת ג'יימס בונד. עלילת הסרט מלהקת לתפקיד הארכי-נבל איל תקשורת, שהשילוב בין כוחו הכלכלי והפוליטי לבין יכולתו לשלוט במידע הופך בידיו לכוח מפלצתי.

 

הרעיון הזה, של טוטליטריזם טכנולוגי, בסך-הכל לא חדש בוודאי לא בתחום המדע הבדיוני. ביטויים יותר או פחות מפורשים שלו אפשר למצוא ביצירות ספרותיות וקולנועיות רבות, מ"1984" של אורוול ו"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, דרך "המטריקס" ו-X-Files ועד "אויב המדינה".

 

מה שחדש הוא לא הז'אנר אלא העובדה המפתיעה: שלעיתים המציאות כבר לא כל-כך רחוקה מהעלילות הבדיוניות הללו. איל תקשורת שגורם (כמעט) למלחמת עולם עוד לא היה לנו, אבל איל תקשורת ששולט במדינה (ברלוסקוני) היה לאיטליה עד אמש. תקשורת שמתגייסת לטובת הרפתקה צבאית של ממשל נגוע בשחיתות יש בארה"ב. גם "פרנהייט 911", סרטו של מייקל מור, יכול היה להיות סרט עלילתי מצויין - לולא היה תיעודי.

 

העלילה שנראית הכי מדהימה בפרספקטיבה של זמן (במיוחד בהתחשב בזה שמדובר בסרט בן 21 שנים בלבד) היא זו של "ברזיל" של טרי גיליאם. סאם לורי, גיבור העלילה, חי בעולם טוטאליטרי שנשלט על-ידי בירוקרטיה מסואבת ומנוהל דרך רשומות ומסופים, מוקף באנשים שבעים ואדישים. צירוף מקרי של טעויות מחשב ותקלות בירוקרטיות, הופך אותו לעבריין מבוקש והוא מוצא את עצמו בידיהם של אנשי שירות הביטחון, מעונה באכזריות (אגב, בדומה לנירו מ"המטריקס", גם סאם הוא האקר חובב).

 

באחד הקטעים בסרט, שנראה בשעתו הזוי במיוחד, סאם יושב בבית-קפה עם אמו, בת עשירים דקדנטית שלא מפסיקה לעבור ניתוחים פלסטיים. את שיחתם קוטע קול פיצוץ עז. מסביב ישנם המולה גדולה והרס רב, אבל בתוך דקות מספר הכל עובר וכולם חוזרים לשגרה, כי הפיגועים הפכו לחלק טבעי וקל להדחקה בחיים שלהם. כל קשר למציאות מקרי לחלוטין כמובן.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ככה נראית מהפכה
צילום: חיים צח
חשין. איך אפשר לטעון שאין עבדות?
צילום: חיים צח
מומלצים