ייסורי המצפון הכי גדולים שלי

מסיבת העיתונאים היתה מוצלחת מאוד, אז למה הלב שלי מייסר אותי קשות?

משום מה אני מרגישה ברגעים אלה נלעגת ביותר. המסר היחיד שמגיע אליי הוא איתות סכנה. אור אדום מהבהב. איך יכולתי לעשות לו את זה? איפה האחריות המוסרית שלי? שלא לדבר על האחריות הציבורית?

מה יהיה מחר?

- "הוא בוכה!"

- "אז תיגש אליו", נהמתי מתוך שינה.

- "זהו, שניגשתי אליו, ריחמתי עלייך כי ישנת עמוק ולא הצלחתי להרגיע אותו, אני חושב שיש לו חום".

בקושי שלפתי רגל מתחת לשמיכה. אין ברירה, דודי בוכה, יש לו חום. ניגשתי אליו.

- "אמא, כואב לי הראש וגם הגרון". מיששתי אותו. אכן תחילתו של חום.

- "שששש... הנה אני כבר מביאה לך תרופה ותרגיש יותר טוב".

הדרך אל ארון התרופות היתה רצופה מכשולים, ושוב בפעם המאה ואחת הבטחתי לעצמי שממחר לא נותנים לילדים ללכת לישון מבלי לסדר את הצעצועים קודם. עזרתי לדודי לבלוע את האקמול, מילאתי לו בקבוק בתה פושר, וחזרתי למיטה.

- "מה יהיה מחר?" שאלתי את הפרטנר.

- "אל תדאגי, קחי אותו לרופא, אולי הוא מפתח דלקת גרון".

- "אתה לא מבין!" עניתי ולרגע התביישתי בהמשך המשפט שעומד לצאת מפי, "מחר אני מוזמנת למסיבת עיתונאים גדולה. לא כל אחד זוכה לקבל הזמנה, האירוע נערך באחד האולמות המפוארים במרכז הארץ, ואני מחכה לו שבועיים, אני לא יכולה להבריז!"

"ולמה את לא יכולה להבריז?" שואל אותי המצפון הזה, שאיתו יש לי חשבון ארוך ארוך, בקול תמים-תמים. למה אני לא יכולה להבריז? אתה עוד מצפה לתשובה? אני עונה לו בחזרה (למצפון, לא לפרטנר). הפרטנר רק המשיך להמהם: "טוב, תראי כבר בבוקר".

נכון שדודי ירגיש טוב?

ידעתי כבר מה יהיה בבוקר, וצדקתי. הילד קם, לא מרגיש טוב. החום עלה קצת, הגרון כואב לו, ואני? תוך כדי צעקות לכיוון הילדים שימהרו כי אני ממהרת, מרחתי על עצמי את הפודרה, והוספתי תכשיט צנוע שידגיש את צבע החליפה המחמיאה.

הפרוסות היו מוכנות כבר במקרר, ולצד כל חטיף דגני בוקר הנחתי שקית שוקו. אין ספק, הכנתי שיעורי בית למופת לקראת היציאה שלי בשעת בוקר מוקדמת. רק החום לא היה מתוכנן.

"אמא", הוא הביט בי, ומבטו מעורר רחמים. לא נתתי לרחמים לעבור את מסך האנוכיות שלי. "נכון שדודי ירגיש טוב בעוד עשר דקות וילך לגן?" שאלתי-הודעתי.

מחוגי השעון רצים קדימה. "ילדים, מהר, אני חייבת לצאת". והם, ממושמעים, מכירים כבר את הנוהל, כיצד נוהגים ביום שאמא מאוד מאוד ממהרת לצאת לפני שמונה. 

אני מחכה בקוצר רוח להשפעתו של הנורופן על דודי הקטן. "הנה קח", אני מוציאה משקית החירום טופי גדול. דודי אפילו לא מחייך. כמי שכפאו שד הוא נוטל את הטופי מהיד שלי. היד שלו עדיין חמה, אבל אני משכנעת את עצמי שבעוד דקות מספר הוא ישכח שאינו מרגיש טוב.

דודי הבין שהגזירה נגזרה, ועליו לצעוד אל הגן גם כשכואב הגרון קצת ורוצים להישאר במיטה ולקבל כוס תה מאמא. עברו עשר דקות נוספות. החום ירד, כאב הגרון התעמעם - יחי התרופות.

הלו, כאן הגננת

לאחר הנאומים והתחושה שאלה הם החיים, חיים שכוללים חנפנות, חיוכים מעושים, והנאה רגעית מול התחושה של שייכות לברנז'ה, הנייד מצלצל.

"מה את אומרת, מדדת לו חום? יופי, אני שמחה שלפחות אין לו חום". מתי למדתי לשקר בצורה טבעית כל כך? "תראי, אני אגיע מאוחר היום, אנסה להקדים, אבל תעשי לי טובה, תגידי למנהלת הצהרון שתעקוב אחריו, אויש מסכן, תני לו נשיקה ממני".

תובנה אחת לשבוע:

השבוע, סלחו לי, אין תובנות. רק צער.

• מלי גרין, בת 32, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס שמונה.

לטורים הקודמים:

• איך היא עושה את זה באמת? (הגירסה ברוכת הילדים)
• היום שבו החלטתי להעניק זמן איכות לכל אחד מילדיי
• מי אמר שהמדינה מממנת לי את הילדים?
• שלושה שבועות של שפעת האפרוחים
• מתי הבנתי שהגיע הזמן לערוך סדר אצלנו
• ה'חלקֶה' שלא עברה חלק