אהבה בוערת היא יצר של חשאיות או של וידוי?
זה היה גשר האקדמיה, האחרון מבין שלושת הגשרים החוצים את הגראנד קאנאל בוונציה. מצד אחד מוזיאון האקדמיה, ומצד שני הדרך הקצרה ביותר אל פיאצה סאן מרקו, לב העיר. ובמקום הזה, בשלווה מרשימה של אדם הסופר את ימיו האחרונים, גילה מייקל עניין באהבה. קשה היה שלא להתרשם מהחוש הדרמטי שלו. סיפור אהבה יומי בהמשכים, פרק ב'
יצאנו לבדוק יחד את הגשר. מייקל הלך לפניי ושאל איך מוצאת חן בעיניי התפאורה. הוא לא חיכה לתשובה וכבר בדק את רוחב המעקה, אם אפשר לעמוד עליו, לצורך הרושם הדרמטי, רגע קצר לפני הזינוק למטה, ורשם לעצמו בפנקס קטן הערות של במאי תיאטרון. הוא לא נח רגע אחד ומדד גם את רוחב הגשר כולו, אם הוא מאפשר ריצה קלה ודילוג מהיר מעל
המעקה, ואז חצה את הגשר הלוך וחזור, בודק חלופות לקפיצה מהמקום הגבוה ביותר, ושלח אותי לעמוד על הגדה, פעם על הגדה הימנית ופעם על השמאלית, ושאל מאיזו זווית הוא נראה מרשים יותר. הוא חזר כל הזמן אל פנקס ההערות שלו, רושם הערות חדשות, ובכל פעם, לאחר שרשם הערות, שאל לדעתי, אבל בלי לחכות לתשובה התחיל במדידה חדשה.
"הכול חייב להיות כמו שצריך", אמר.
אחר כך, לאחר שסגר את הפנקס וטמן אותו עמוק בתוך כיס המכנסיים, ביקש ממני לעמוד לצדו, כתף מול כתף, להתכופף מעט מעל למעקה ולהתרשם מהמים העומדים ומהסירות החולפות, שקרוב לוודאי שאחת מהן תרסק את גופו.
"שווה למות כאן", מלמל לעצמו משפט שהוא מתכוון לכתוב בדף האחרון של הספר.
הוא היה נסער, ופתאום שאל על טבעה של אהבה בוערת.
"אהבה בוערת", שאל, "היא יצר של חשאיות, או יצר של וידוי?"
כבר לא יכולתי שלא לדבר על רומי
הגשר היה גשר האקדמיה, האחרון מבין שלושת הגשרים החוצים את הגראנד קאנאל. מצד אחד מוזיאון האקדמיה, המרשים באוסף מוצגיו, ומצד שני הדרך הקצרה ביותר אל פיאצה סאן מרקו, לב לבה של העיר. ובמקום הזה, בשלווה מרשימה של אדם הסופר את ימיו האחרונים, גילה מייקל עניין באהבה בוערת. קשה היה שלא להתרשם מהחוש הדרמטי שלו, וכבר לא יכולתי שלא לדבר על רומי.
"רומי", אמרתי, "לא תוכל לדעת לעולם עד כמה אני תלוי בה".
מייקל שתק, כי הופיעו עליי סימנים של הסתגרות, אבל מאז, במהלך של יום שלם, הוא לא הצליח להירגע. בסוף היום, לפני שנפרדנו כל אחד לחדרו, אמר כאילו לעצמו שהוא לא מסוגל למות לפני שיידע מה קורה באמת ביני לבין רומי. לא ידעתי מה להגיד, אבל הרגשתי שאני מקלקל לו את החוויה הנעימה שבמותו.
למחרת, לעת ערב, חיכה לי מייקל ביציאה מבית המלאכה של לואיג'י. הציע שנלך יחד בחזרה אל בית המלון ונדבר בדרך על רומי.
התחלתי תמיד את יומי השכם בבוקר, בכתיבה של אטיודים לאופיו של גיבור הרומן שלי, ומיד אחר כך, עם הפסקה קלה לארוחת בוקר, מיהרתי לעבודה בבית המלאכה. בתום יום העבודה, חזרתי אל בית המלון בדרכים עקלקלות, שעה ארוכה של היכרות עם סמטאות חדשות, ומייקל חיכה לי במלון עם פרק חדש. הייתי כבר עייף מיום עבודה ומשעה ארוכה של שוטטות בטלה, אבל ערכתי ורשמתי הערות והתיישבנו לדבר על הפרק החדש עד השעות הקטנות של הלילה. בימי ראשון הסתובבנו רוב שעות היום בין כנסיות הומות המתפללים, במטרה לבדוק את הרושם של טקס ההשכבה של מייקל.
שקלנו את הדברים בכובד ראש של שני מטומטמים
והנה, הוא מחכה לי, באמצע השבוע, כולו נכונות לדבר רק על רומי. אבל הוא לא התאפק ושאל לדעתי על סמטאות שונות כמקומות אפשריים למותו. שכח שהוא רוצה לדבר על רומי והסביר באריכות את היתרונות והחסרונות של כל סמטה, מחכה למוצא פי.
שקלנו את הדברים בכובד ראש של שני מטומטמים. החוש הדרמטי והגישה האסתטית של מייקל למוות מרשים קרצו לשנינו. אבל מייקל לא ממש רצה שנדבר על מותו. דיברנו על הדרמטיזציה ועל האסתטיקה של המוות, כי לא היינו רגילים לדבר על נושא אחר, ובמיוחד לא על רומי.
בית המלון שלנו היה בכיוון ההפוך לגשר האקדמיה, ובכל זאת הגענו אל גשר האקדמיה, כמו בכל פעם שאני מטייל עם מייקל בין הסמטאות.
"רומי חייבת לדעת על מותי", הכריז מייקל בקול רם, תוך שהוא שוקל אם להביא ביומו האחרון דרגש קטן ולהעמידו סמוך למעקה.
הוא הביט אל התעלה שמתחתיו, מודד בעיניו את גובה הנפילה מהגשר, והמתין לשמוע את דעתי.
"תראה" ניסיתי לדבר בכל זאת על רומי, "יש אהבות בוערות ששומרים בסוד".
"למה?" שאל, "תסביר לי למה".
"יש אהבות בוערות שאם מדברים עליהן, לא יוצא מהן שום דבר טוב".
הוא מצא קרש רחב והציב אותו באלכסון על המעקה, כאילו אדיש לדבריי, אבל בדרך מגשר האקדמיה, לאחר שלוש דקות הליכה בלבד, הוא נעמד באמצע קמפוס סנטנו סטאפנו, כיכר יפה וישנונית, והצהיר בלשון שאינה משאירה ספק שהוא לא מתכוון למות לפני שהוא פוגש את רומי. העובדה שרומי נמצאת עדיין בישראל נראתה כמו תקלה בדרך למותו.
הבלוג של סבסטיאן
לפנייה לכתב/ת 
