הוא חיזר אחריה עם אפקטים של מותו
מתוך שלושת השבועות שנותרו לו לחיות, מייקל הציע לוותר על שבוע כדי להזמין את רומי כאורחת בקפיצתו אל המוות. לוותר על שבוע חיים, כמו שמציעים לוותר על לחמניה טרייה בארוחת הבוקר. הסתכלתי עליו, הטירוף שלו מסוגל לעורר בנשים רצון להיות אלמנותיו. סיפור אהבה בהמשכים, פרק הסיום
- פרק המבוא - "אל תבזבז לי את המוות", השביע אותי מייקל
- פרק א' - "ריח של אשה שחושבת עליי"
- פרק ב' - אהבה בוערת היא יצר של חשאיות, או של וידוי?
גם אם דעתו של מייקל על גשר האקדמיה היתה נוחה עליו, הוא אהב לשקוע בהזיות של קפיצה על רקע של אקוסטיקה כנסייתית, והוא גרר אותי לבדוק יחד איתו את האקוסטיקה של כל הכנסיות שאפשר להביא בחשבון. "האפקט הוא בלתי רגיל", אמר בפנים חתומות.
לא החסרנו אף כנסיה עתיקה, ומייקל התייחס גם לתמונות מתקופת הרנסנס. "התפאורה יפה", אמר, "אבל תמונות קטנות מדי. אני מחפש תמונות בגודל של מהתקרה ועד הרצפה, בשביל הרושם של אדם נופל, כמו הציורים הענקיים באולם הסנטורים בפאלצו דוקאלה, אבל שם יש בעיות אחרות. האקוסטיקה לא מספיק טובה והתקרה נמוכה מדי. אני עלול
להיפצע במקום למות".
הוא בחר לבסוף בסנטה מריה גלוריוסה דיי פרארי, כנסיית האם של הפרנציסקנים בוונציה.
"אני רוצה להגיד לך", אמר בהתרגשות, "שהאקוסטיקה יוצאת מהכלל".
ועדיין, הוא לא ויתר לגמרי על הקפיצה מגשר האקדמיה.
"אני אוהב מוות נקי", הסביר. "בלי שהדם מתפזר לכל עבר. קפיצה אקוסטית, כמו בדיי פרארי, היא אכן מוות שלא יישכח לעולם, אבל הדם הניתז והאיברים המרוסקים עלולים ליצור אפקט שאינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים של ונציה. אני לא רוצה שיחשבו שאין לי סנטימנטים ליופי".
הוא נהנה להמשיך בשיחה על האקוסטיקה של מותו. "יש קפיצה חלולה", קרא בפניי את ההערות שרשם לעצמו, "יש קפיצה צלולה, ויש קפיצה עמומה. הכל בדוק עד הפרט האחרון".
נעמדנו מול הקבר של טיציאן, בדיי פרארי, כאשר מייקל אמר שהוא עומד להכריז הכרזה חשובה.
"אני מוכן לשמוע", אמרתי בתחושה כבדה.
"אני מזמין את רומי להשתתף איתנו ביום האחרון של חיי", אמר. "נבקר בכל הכנסיות, נבדוק יחד את האקוסטיקה, נספור קברים, נשמע מה יש לה להגיד, ואז ניגש יחד אל גשר האקדמיה ונקבל שלושתנו יחד החלטה סופית".
הפניתי אליו את הגב ואמרתי שאני עייף ורוצה לישון.
"למה אתה עקשן כזה?" שאל בהתרסה. "אנחנו שנינו כבר התבשלנו יותר מדי באפקטים. למה שלא נשמע גם דעה אחרת? רומי יכולה למשל להציע שנחכה עד הקרנבל בפברואר, בעוד שלושה חודשים. יש לי כסף לעוד שלושה שבועות, אבל מה זה משנה. הרעיון, מוכרחים להודות, הוא רעיון יפה. אין כמו למות באמצע החגיגות. שווה להזמין אותה רק בגלל רעיון מפתיע כזה, שלא אתה ולא אני מסוגלים להעלות על דעתנו. אנחנו שבויים מדי בקונספציה של הכסף העומד לרשותי".
כמעט שלא דיברנו לפני כן על רומי, אבל מייקל היה משוכנע שהוא מכיר אותה טוב ממני. התהלכנו בין הסמטאות, והוא אמר מה רומי אוהבת ומה מוכרחים לקנות לה ובאיזה מילים עליי לשכנע אותה לבוא.
המוות הפיח בו רוח חיים
"מה דעתך", פנה אלי בארוחת בוקר והוא כולו נרעש, "שנשאל את רומי אם לקפוץ ממגדל הפעמונים בפיאצה של סאן מרקו, 99 מטרים למטה?"
"יישפך הרבה דם", הזהרתי.
"אתה לא מבין", התאכזב מהיכולת שלי לעקוב אחריו. "אני אחכה למעלה עד שאתה תזעיק את המשטרה, שתפרוש למטה יריעת ביטחון. הכוונה שלי למות מהתקף לב באוויר, והתפקיד שלך לדאוג שאגיע למטה כגוויה שלמה".
המוות הפיח בו רוח חיים. הוא לא נח לרגע. אם לא ראיתי אותו יום שלם, ידעתי בוודאות שהוא בודק רעיון חדש, כמו מגדל או בניין עם אפקטים היסטוריים, או אוניית נוסעים ענקית עם הבטחה לקהל של מאות תיירים.
"המוות שלך מדבק", אמרתי לו ברגע מוזר של קנאה, "רומי יכולה להתאהב בך".
עוד באותו יום, הוא הזמין אותי לשוט על חשבונו בגונדולה. "אני רוצה לראות את מותי מהזווית של אשה שתשוט בתעלות", הסביר. שטנו בשקט, כי מייקל היה מרוכז בנעשה לפניו. מתחת לכל גשר, הוא ביקש מהגונדולייר לעצור ועקב בעניין אחר הדרך שעליו לעשות מלמעלה למטה. "מעניין מה רומי תגיד על זה", פלט מדי פעם.
ניכר היה עליו שהוא מצטער שעליו למות פעם אחת בלבד
נעצרנו גם מול ארמונות הנושקים למים, ומייקל לא הסתיר את התפעמותו. "מה דעתך שאקפוץ מאחד מהם?" שאל. ניכר היה עליו שהוא מצטער שעליו למות פעם אחת בלבד. "כל כך הרבה מקומות מתאימים", דיבר כאילו לעצמו. "תראה איזה אפקטים אדריכליים על רקע המים".
"עוד היום אתה מטלפן על חשבוני אל רומי", ציווה עליי. "אני לא מזמין אורחים אחרים למותי. היא היחידה. היא חייבת לבוא".
"היא לא תבוא", אמרתי.
"למה?" שאל בכנות. "חסר לה כסף? אני אשלם. יש לי כסף לחיות לעוד שלושה שבועות, ואני מוכן לוותר על שבוע אחד".
הציע לוותר על שבוע חיים, כמו שמציעים לוותר על לחמניה טרייה בארוחת בוקר. הסתכלתי עליו. הטירוף שלו מסוגל לעורר בנשים רצון להיות האלמנות שלו. קינאתי באדם שנותרו לו לחיות שבועות ספורים לחיות.
עלינו שנינו אל החדר שלו במלון וטילפנתי אל רומי. סיפרתי לה על מייקל, שלפי דעתי מחזר אחריה עם האפקטים של מותו, והיא שאלה אם אני לא מקנא.
"כאילו מותר לו", אמרתי, "כי הוא עומד למות".
"אתה מצחיק אותי עם המייקל שלך", אמרה.
"נראה שאני לא צריך למות", אמר מייקל שמבטיו החודרים כאילו הבינו עברית.
למחרת בבוקר מצאתי הודעה בדלפק הקבלה.
"שלום", כתב מייקל באותיות לטיניות.
מיהרתי אל גשר האקדמיה כל עוד נפשי בי, אבל לא ראיתי תכונה מיוחדת. מייקל נעלם. במלון לא ידעו להגיד לאן הוא הלך. הוא שילם את חובו במזומן והודיע שהוא עוזב. הכתובת הרשומה בכרטיסיה של המלון היתה פיקטיבית. "אבראקדאברה, סינסינטי, ארצות הברית". גם כתב היד שלו נעלם משולחני. מייקל הסתלק בלי להשאיר אחריו עקבות.
לפנייה לכתב/ת 
