מי זה ה"כולם" הזה?
"הבנתי דבר אחד: אין יותר כולם. הילדים ירגישו בסדר גמור גם אם לא ילכו אחרי העדר. הרי הצורך הזה ליישר קו הוא הרבה פעמים בכלל לא שלהם, אלא שלי, וברוב המקרים הוא נובע מהרצון לכבות את רגשות האשמה". ענת לב-אדלר מודיעה לכו-לם שהיא גמרה עם זה
הרעיון של מטח זיקוקין חד-פעמי היה מדהים, יחסי הציבור היו מושלמים, הכוונות היו טובות, ההבטחות נגעו בשמיים וכך נגררתי גם אני אל תוך הפנטזיה הצרפתית שהתרגשה על העיר הלבנה, סוחפת אל עין הסערה שני ילדים מלאי ציפייה ובעל בעל מחשבה בריאה, שלרוב מצליח להניא אותי מביצוע פעולות התאבדות הוריות. אבל הפעם, משום מה, נגרר גם הוא אחר הבטחת ההארה החד-פעמית.
לכבות את הפחדים
תשאלו את כל החברים שלי והם יעידו שממש לא קל לגרור אותי מהבית. מסיבות במועדונים? ריקודים על הבר? מופעים המוניים? לא תודה, אני פה, מול הטלוויזיה, קולטת את העולם מבעד למסך הקטן. הפעם, אלוהים יודע למה, החלטתי שחובה עלינו לצפות בלייב במופע האורות האדיר שהושפרץ בצרפתית שוטפת בלב ים. כולם הולכים, אז מה, שאנחנו נישאר בבית? רק בדרך חזרה, ארבע שעות בכיוון הנגדי, הבנתי כמה נכון המשפט הקבוע של אמא שלי: "אותי לא מעניין כולם. אני לא אמא של כולם. אני אמא שלך".
בל"ג בעומר הזה, בעודי גוררת את ילדיי ברחובות העיר המפויחים, לא הייתי בטוחה שאני ראויה לתואר "אם השנה". בקושי אמא סדרתית. אבל דבר אחד הבנתי: אין יותר כולם. הילדים ירגישו בסדר גמור גם אם לא ילכו אחרי העדר. הרי הצורך הזה ליישר קו הוא הרבה פעמים בכלל לא שלהם, אלא שלי לגמרי, וברוב המקרים הוא נובע סתם מהרצון האדיר לכבות את רגשות האשמה, את התחושות שאני לא אמא מספיק טובה, את הפחדים שאולי אני לא תמיד נמצאת שם כשהם צריכים ורוצים.
הנה, חשבתי לעצמי כשהפרסומת של הזיקוקין היבהבה על מסך הטלוויזיה. ככה נדגמן את משפחת רובינזון השוויצרית: כמו כולם. ביום של הזיקוקין אני אחזור מוקדם מהעבודה, נצא אל שפת הים ברגל, נלפף שמיכה סביב כריכי ארוחת הערב ומצוידים בתרמוס ובהתכוונות פטריוטית נלך עם כו-לם לתוך מה שמסתמן הערב כשיחת היום של מחר בבוקר.
ללכת כי כולם הולכים
עזבי, אני לא נכנסת לבלגן הזה, אמרה לי חברה. הילדים שלי ייאלצו לוותר, אין לי כוח לכל הבלגן. הם יחיו טוב מאוד גם בלי הזיקוקין. אבל אני לא ויתרתי. לא הסכמתי להודות בפני עצמי שמותר לוותר לפעמים. שאני אכריז בקולי קולות שאני לא מוכנה להתאמץ על מנת שהילדים שלי ייגעו בשמיים? ומה יגידו עליי בחוצות ורשה? הילדים שלי חייבים להיות שם, כמו כולם. כי כולם ידברו על זה מחר בכיתה ובגן, וכולם יספרו כמה אדומים וכחולים וזהובים היו השמיים, ומה פתאום שרק הם יפערו זוג עיניים ולא יבינו על מה החגיגה?
אז הלכנו. כמו כולם. וגם חזרנו. כמו סרדינים, מעוכים בתוך אוטובוס דחוס מדי של קו חמש, כלואים בין יותר מדי אנשים שגם הם, כמו כולם, רצו ללכת כי כולם הולכים.
ההליכה אל הים היתה דווקא כיפית ומרעננת. גם מופע הזיקוקין היה מרשים. הילדים ישבו לסירוגין על הכתפיים, נועצים עיניים בורקות ופעורות בנחשולי האור המיתמרים מן הים. 20 דקות עברו במהירות של מחצית כדורסל מכודררת היטב ושום דבר לא סימן את המערבולת שעתידה לארוב לנו בדרך חזרה הביתה, אל חוף מבטחים.
ברגע שנורתה הפינאלה, נחשול אדם נפוץ צפונה וקדמה מתוך רצועת החוף הצרה. פוטנציאל ההליכה לאיבוד הפך מאיים כמו זחיחות דעת בקרב נשיא אמריקני מכהן בקדנציה שנייה. את הילדים אחזנו במצבטי אצבעות וגררנו בצדי הסימטאות הציוריות שנמלאו בפתאומיות מבהילה בעשרות רוכבי אופנועים נטולי חוש זהירות מינימלי.
נחש האנשים זחל אל תוך הרחובות המתפתלים של נווה צדק, שדומה כי מאז חגיגות הכרזת המדינה לא זכו לשאת כזו כמות של אנשים. בתוך מארגי האדם חתכו האופנוענים כאילו אין רמזורים. באמת לא היו רמזורים.
זה היה מפחיד ומשתק. לעלות על המדרכה? ללכת על הכביש? האם שני האורות הללו הם שני אופנועים או מכונית שאצה לה הדרך לקראת הפקק הבא? לעמוד במקום או לעבור באמצע?
ביקשו שנבוא מחר
נכנסנו לקצב ורצנו-גררנו את הילדים בתוך הסימטאות הצרות, מתפנים לשברירי שנייה להסב את תשומת הלב לחלון מקושת או למרפסת מקושטת בשכונה הציורית. קריאות של "אמא אני צמא" או "אבא אני עייפה" הוסו בשם הרצון להישמר לנפשותינו. מדי פעם עברו בראש מחשבות כמו למה אין כאן שוטרים או פקחים, אבל אלה נדחקו לירכתי התודעה. היינו עסוקים בלשרוד.
כמנה עיקרית הוגשה לנו אותה נסיעת סרדינים בקו חמש. שעה וחצי לאחר שעזבנו את קו החוף זכינו להידחק לתוך אוטובוס שנהגו טוב הלב הואיל לעצור בתחנה בשדרות רוטשילד. מובן שעל מונית לא היה מה לחלום. עשרות אלפי אנשים כמונו עמדו ושיוועו לכלי תחבורה שייקח אותם הרחק מהים. הסדרנים בתחנות אליהן התקשרנו, והתקשרנו לכולן, ביקשו בנימוס שנבוא מחר.
איך שעלינו על האוטובוס, הילדים התמוטטו לתוך שני כסאות נגדיים ותוך דקות מועטות הפך הנקניק הצר שבין המושבים לקומקום רותח. דחוסים זה אל זה, צעקו הנוסעים לנהג לא לפתוח את הדלתות, לא להעלות יותר נוסעים, כי אין מקום. אבל הוא, נאמן לחובתו להוביל עוד ועוד נוסעים למחוז חפצם, עצר ביותר מדי תחנות. הרבה יותר מדי אנשים נחדקו מהדלת האחורית, דחפו מהדלת הקדמית, על תשלום לא היה בכלל מה לדבר. לאף אחד לא היה סיכוי להכניס את היד לכיס. לא לכיס שלו ולא לכיס של הסובבים אותו.
חוויה טובה
מעל לראשיהם של ילדיי עמדה במהלך כל הנסיעה נזירה עדינה במשקפיים, שנשאה עמה שלושה סלים גדולים מלאים בראשי שום ריחניים. תוסיפו לזה את העובדה שלאורך כל הדרך היא מלמלה לעצמה אסופת תפילות בלטינית מתנגנת ותבינו עד כמה שילמתי עד תום את מחיר הפנטזיה של הבילוי המשפחתי-זיקוקי. את המחיר שצמוד למוצר שקוראים לו: "כולם".
בכוחות אחרונים הצלחנו להיחלץ מהאוטובוס, לא לפני שנאלצנו להתחנן בפני נתמכי הדלת האחורית לפנות את המדרגות ולאפשר לשני ילדים מותשים ומבוהלים לרדת. "לא יכולים לזוז", החזירו האנשים העייפים, "אם נזוז, ניפול החוצה". נדחקנו, דחפנו, תקענו מרפקים, דרכנו על אצבעות, הדפנו את הילדים בכוח אל תוך גושי הבשר הדבוקים, סיחררנו אותם מעל המדרגות ונחתנו בשלום על המדרכה האפורה של שדרות נורדאו.
"אל תדאגי", אמרה לי בבוקר החברה שנשארה בבית. "הילדים יזכרו את הכל כחוויה טובה. הם לא יזכרו את הפחד. הם בכלל לא פחדו. בעצם, זו רק את שהשלכת את הפחדים שלך עליהם". שוב אני?
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
