להיות בכור זה מחייב: למה אנחנו עושים להם את זה?
"להיות בכור פירושו לעבור מסע חיים שהתחנות הקבועות בו הן שאיפה מתמדת למצוינות, חוסר יכולת לשאת הפסדים והתנחמדות תמידית לגננת, למורה, למפקד במטרה להחיות שוב ושוב את רגעי ההערצה". ענת לב-אדלר מנתחת ברגישות ובכנות את המורכבות שבבכורה. חג ביכורים שמח
לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בה הצליח בני הבכור להניח קוביה ירוקה על גבי אחותה הכחולה.
ישבנו שם, זוג הורים טריים טרוטי עיניים ומשפריצי עונג, מגובים בסבא ובסבתא לנכד בכור וגאון (כמובן, כבר אז ידענו שהוא יהיה גאון, מהנדס חלל, הוגה דעות וטייס גבה קומה), וברגע בו הושלמה המשימה - הירוקה הוצבה על גבי הכחולה והמגדל הדו קומתי הורם, פרצנו בשאגות שמחה ובקריאות אושר, כאילו זה הרגע התבשרנו על זכייה בלוטו. מה לוטו, זה היה הרבה יותר מלוטו, זה היה שבריר שנייה מכונן.
הסתכלתי לפעוט המחותל בעיניים וראיתי שהוא מבין את משמעות הרגע ואת גודל המשא שהונח זה עתה על כתפיו. היה לי ברור שהוא מבין שמכאן ואילך הוא זה שסומן לשאת את לפיד האושר ושביעות הרצון המשפחתיים ולדאוג שהאש לא תכבה לנצח נצחים.
שנתיים לאחר מכן, כשאחותו הקטנה זחלה לעבר סלסלת הקוביות המרופטת, היה לה העונג לחוות ילדות מאושרת ורגועה. הבניינים שלה קמו ונפלו, הלבנים הסתדרו או שלא הסתדרו, וזה ממש לא היה משנה. גם לו היתה בונה את מגדל אייפל באמצע הסלון, האמינו לי, גם אז זה לא היה משנה. פשוט מפני שאף אחד כבר לא רקד סביבה את ריקוד החיים.
סבתא שלה כבר נרשמה לכל חוגי הברידג' האפשריים וירתה על אוטומט את התשובה: "מצטערת אני עסוקה", ושום חבורה לא התכנסה על מנת לתסרט את הרגע בו תעשה את הצעד הראשון. לילדה היתה ילדות נורמלית, שפויה.
השמש זורחת להם מהתחת
אבל בכורים יכולים רק לחלום על ילדות נטולת כל מבדקי ציפייה.
להיות בכור פירושו לעבור מסע חיים מפרך, אם כי מענג, חייבים להודות. מסע חיים שהתחנות הקבועות בו בחוק הן שאיפה מתמדת למצוינות, חוסר יכולת לשאת הפסדים, נכונות לסחוב על הגב את כל הפלוגה לכל אורך מסע הכומתה, התנחמדות תמידית לגננת, למורה, למפקד או לכל דמות סמכותית אחרת בשטח (לא כולל בני זוג) במטרה להחיות שוב ושוב את רגעי ההערצה, צורך אובססיבי לקצור תשואות, לפלח מחמאות, לאסוף הכרות והוקרות, ובעיקר - להציג לראווה כישורים ויכולות.
רוב הבכורים האומללים גם לא יכולים לסבול שמישהו נותן להם פקודות, מבקש מהם בקשות או מעז לחשוב מחשבות שונות משלהם, ובעיקר-בעיקר, מסתובבים כל הבכורים בעולם עם התחושה שהשמש זורחת להם, תסלחו לי, מהתחת, ושאנחנו מכרכרים סביבם רק כדי ללכוד את הבזקי האור (מה שכשלעצמו די נכון, אם לבחון זאת על פי מבחן החיים).
חייבים שהעולם יעמוד מלכת ויריע
יודעים מה? מגיע לנו. ושאף אחד לא יעשה עכשיו את הפרצוף הזה של "אני? מה פתאום?". כן, כן, אתה ואת ואתם וכולנו – כולנו עונדים את הבן או הבת הבכורים שלנו על החזה כאילו היו מדליה אולימפית וכולנו נמצאים כאן כדי לשלם את החשבון. של הפסיכולוג, כמובן, אלא מה?
אתם חושבים שזה כל כך פשוט לגדול מתחת למנורה? מה מנורה, פרוז'קטור של ברודוויי! כי הרי את מהלכיו של הילד הבכור אנחנו בוחנים במיליון עיניים, ואת חייו, כאביו, אכזבותיו, חרמיו ואהבותיו אנחנו חיים כאילו היו שלנו לגמרי.
עליו אנו מצווים, גם אם באלם מוחלט, להגשים את כל השטפונות שלא ירדו עבורנו: הצטיינות בלימודים, מקובלות חברתית, יחסים טובים עם המורים, אחריות מיניסטריאלית כלפי אחים קטנים – את כל העולם ואשתו שמנו לו על הראש, בכלל בלי יכולת להתנגד.
פלא שהבכורים, בערבו של יום, רצים הכי מהר, הכי רחוק והכי גבוה ומנסים לטפס על כל עץ אפשרי בסביבה ולהגיע בדילוג בודד אל הצמרת? בציניות אפשר להגיד שהריצה הזו נועדה לעזור להם לברוח, מאיתנו, מהציפיות שלנו, אבל בעצם, הם רצים, כי הם לא מסוגלים לעצור. והם לא יעצרו עד שלא ילכדו שוב במנסרת הנפש את אותו רגע מזוקק בו עמד העולם מלכת וכל מי שהיה חשוב להם אי פעם עלי אדמות ניצב מולם, גא ומאושר, ומחא להם כפיים.
את הילדים הבאים אנחנו אוהבים "אחרת"
על לוח השעם הצמוד אל שולחן העבודה שלי מוצמד בנעץ גזיר עיתון, אחד מיני רבים, ועליו טור אישי שכתבה אורנה ננר, העורכת של השבועון "לאשה", בו היא מספרת על מחקר קטן שערכה בסביבתה הקרובה, ובמהלכו גילתה שהרוב המוחץ של העורכים העובדים עמה הם בכורים. אין זה פלא, כותבת ננר, מדובר באנשים שבחרו בעמדה ניהולית בכירה, כאלה שהם בעלי דחף גבוה להצטיין, בעלי אמביציה גבוהה ויכולת טיפול ומתן תשומת לב לאנשים אחרים, היא מסבירה. והם כאלה, פשוט מפני שלתוך התבנית הזו יצקו אותם הוריהם.
עם הילדים האחרים - תודו או תשקרו - זה כבר אחרת. הכל יותר פשוט, מחליק, זורם. לא עושים מכל דבר סיפור, מהילד השני או השלישי לא מצפים שיהיה פרופסור, מספיק לנו שלא יבריז בקביעות מהשיעורים. כל מה שמבקשים ממנו זה "תעשה טובה, תהיה מאושר". את הילדים שבאים אחר כך, אפילו אוהבים אחרת. יש שיגידו פחות, אבל אני מעדיפה להגיד, אחרת.
פעם בכור, תמיד בכור
השבוע הלכנו לבקר קרוב משפחה אהוב ומבוגר שלנו, שאינו מצוי בקו הבריאות. "את יודעת", הוא אמר לי בעיניים נוצצות כמו יהלומים, "אני לא רגיל לבקש שום דבר. אני רגיל שהכל עושים בשבילי, את מבינה, אני בן בכור להורים שלי ופתאום אני צריך לבקש. אני צריך להגיד מה אני רוצה, ולא תמיד מבינים".
האדם הגדול הזה, סבא לנכדים שחלקם כבר סיים את הטיול הגדול למזרח, הוא עדיין, בעיני עצמו, הילד הבכור והמפונק של אמא ואבא שלו. המשפט הזה שלו לא הצליח לעזוב אותי ימים רבים. כשסיפרתי אותו לחברה, מלאו עיניה דמעות. "אני חושבת על הבן הגדול שלי", היא ייבבה, "שדווקא בשנים הקשות שלו, כשיהיה זקן וחולה ויזדקק לי הכי הרבה, אני כבר לא אהיה שם בשבילו".
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
