סיפורו של כמעט אלוף

היא היתה לי ביד. אליפות. אליפות ישראל. איך שלא תהפכו את זה, חתיכת תואר. משהו לכל החיים. סוג של וי שאתה מסמן לעצמך, ולא הרבה אנשים זוכים לסמן. לא משנה באיזה סוג של ספורט, לא משנה אם זה באמת ספורט. יצור סנטימנטלי שכמוני גם ככה אוהב את הרעיון יותר מאשר את הזכייה עצמה. רוצה לנכס לעצמו סיפור יפה. כזה שלא משוויצים בו, אלא שולפים אותו אחרי 30 שנה. ילד קטן יושב לידך, ואתה אומר לו שסבא היה אלוף ישראל.

האמת היא שעד לפני שנתיים לא היו לי חלומות על אליפות. אף פעם לא ראיתי את עצמי כאלוף במשהו, או חשבתי בכלל במונחים של תחרות. אבל אז, מתוך פינה קטנה של החיים, ההזדמנות פשוט הציגה את עצמה והניחה את עצמה בהישג יד. ופתאום זה נהיה עניין כזה להיות אלוף ישראל. אז נתתי את התחת והגעתי ממש קרוב, מרחק נגיעה. ואז זה התרסק.

פתאום קם חיה

הספורט הוא מרוצי סופרמוטו, כלומר אופנועי שטח עם גלגלי כביש. מאז שהתחלתי לרכוב קניתי רק כלים מהסוג הזה, הייתי חלק מקבוצה שהפכה את הרכיבה עליהם לספורט חדש בישראל - וכדי להסיר מהדרך את מכשול הצניעות, עלי לציין שאני רוכב טוב. יש לי טאץ', יש לי כישרון. והכי חשוב, התמזל מזלי ולמדתי את מה שאני יודע מגידי פרדר, מדריך בחסד וגורו של רכיבת איכות. זה שילוב מנצח, לפעמים אפילו מנצח מרוצים. עכשיו תנו לי ליישר קצת את הגב, כי לא פשוט ללקק לעצמך.

ה-KMT הפך סופסוף לכלי תחרותי

במשך שנתיים התחריתי במרוצים פיראטיים שאירגנו לעצמנו ונהניתי מכל רגע. למרות שהתואר אלוף ישראל בסופרמוטו הוצע לכל דורש, לא ראיתי את עצמי כמתמודד; תמיד היו שם שניים או שלושה רוכבים שלא היה לי שום סיכוי מולם. מה גם שהאווירה החברמנית והחובבנית של העונות הראשונות לא הרגישה כמו קרב אליפות, ומכאן שהתואר לא הרגיש אמיתי. אבל אז, לקראת עונת 2005, משהו בי השתנה וגרם לי לדחוף את עצמי עד הקצה כמו שמעולם לא חשבתי שאני מסוגל, או אפילו רוצה.

השינוי הזה, שהתבטא בדרייב פסיכוטי לניצחון, היה תוצאה של כמה גורמים. ראשית, הייתי אז אחרי חצי שנה של פרויקט הדרכת רכיבה באפריקה; חזרתי משם רזה, גמיש ובכושר, עם יכולות רכיבה משופרות. שנית, עונת 2005 עמדה להיות העונה המלאה הראשונה, עם שמונה סבבים בכמה מסלולים ואחוז גבוה של מתחרים קבועים מכל הארץ. ושלישית, האופנוע שבבעלותי - KTM Lc4 640, מס' 625 על המסלול - הפך סופסוף לכלי תחרותי, אחרי שמכונאי מחונן לקח אותו תחת חסותו ועשה ממנו מכונת מרוצים מושחזת. אבל הכי חשוב, ליגת האליפות חולקה לשלוש קטגוריות: מתחילים, S2 (עד 450 סמ"ק) ו-S1 (קטגוריה פתוחה ללא הגבלת נפח). כל הרוכבים המטורפים שנתנו לי בראש בעונות הקודמות היו בקטגוריית S2, וברכיבות האימון שלפני תחילת העונה גיליתי שיש לי יתרון משמעותי על פני שאר רוכבי ה-S1. פתאום אליפות ישראל היתה משהו ריאלי לחלוטין. ואז, זהו. השתחרר לי הקוף.

למרוץ הראשון של עונת 2005, במסלול שפיצרינג בצומת ירקונים, הגעתי מוכן. הקהל מנה כמה מאות צופים, ובתוכם גידי פרדר (המנטור שלי), ערן סטאריק (המכונאי שירק דם על האופנוע), ענת (החברה שלי), וההורים שלי (שבאו לראות בפעם הראשונה מה לעזאזל עשיתי בכל שישי אחר הצהריים בשלוש השנים האחרונות).

בהגרלה למרוץ הדירוג יצא לי לזנק מהמקום האחרון מתוך 12 מתחרים, אבל כבר בזינוק שטפתי כמה רוכבים ואחר כך התחלתי להשחיל אותם אחד אחד. שלוש הקפות לפני הסוף כבר הובלתי, ומשם המשכתי עד קו הסיום לווילי של ניצחון. כמו באגדות. ככה מצאתי את עצמי עומד על הפול-פוזישן לקראת הזינוק לגמר עם כל העולם על הכתפיים שלי - וכל פסיכולוג ספורט מתחיל יגיד לכם שלא ככה מזנקים למרוץ. מתחרה צריך לצאת לדרך נקי משיקולים ומדאגות, כשהוא מפוקס כולו על המטרה. אבל לי לא היה פסיכולוג כזה, וגם אם כן היה לי, הייתי אומר לו לסתום את הפה ושאי אפשר לכבות רגשות כמו שמכבים סוויץ' של אופנוע.

אני הרגשתי על קו הזינוק שאני חייב לנצח. בשביל גידי וסטאריק, בשביל אבא שלי שעמד עם דמעות בעיניים אחרי הניצחון הסוחף של הבן שלו במקצה הדירוג, בשביל ענת שסבלה את האטרף של ההכנות. וגם בשביל האגו שלי, שאחרי הפגנת השליטה חצי שעה קודם לא היה מוכן לקבל שום דבר שהוא לא המדרגה הכי גבוהה על הפודיום.

בהקפות הראשונות של המרוץ ההוא הובלתי, אבל אז כיביתי בטעות את האופנוע ושני רוכבים עקפו אותי. עקפתי אחד מהם בחזרה והתיישבתי על המוביל, איש יקר בשם שי נוה. שי הוא אחד החברים הכי קרובים שלי, אבל באותם רגעים ראיתי צלב מטרה על גב החליפה שלו. צימצמתי עליו חזק, אפילו הגעתי לטווח עקיפה, אבל אז התנפנף דגל השחמט והפסדתי. בשנייה הזאת, עם כל האהבה הכנה שלי לשי, יכולתי לתקוע סכין בצלב המטרה ההוא. המניאק גנב לי את הניצחון.

ימים אחר כך עדיין גררתי את המועקה, את העלבון, את התחושה שאכזבתי את כולם. זה היה הגביע הראשון שזכיתי בו אי פעם, אבל גם היום, כשאני רואה את הכיתוב "עונת 2005, סבב מס' 1, מקום שני" - אני רוצה לשבור אותו.

ספר לו במה הוא זכה

המשך העונה כבר יותר תאם את הציפיות שלי. במרוץ השני ניצחתי, גם בשלישי, והתחלתי סופסוף להרגיש שאני נותן תמורה למי שהשקיע בי. לא שמישהו הפעיל עלי לחץ לנצח, אבל בתוך הראש האובססיבי שלי הרגשתי צורך לפצות, לרצות, לאזן את המשוואה.

לקראת המרוץ הרביעי נכנסתי למעגל של נאחס, שכלל ים של תקלות ושתי נפילות די קשות. אחת מהן היתה ביום המרוץ, קצת אחרי הזינוק למקצה הדירוג. זה קרה בפנייה הכי מהירה במסגרת סבבי האליפות, כשאיבדתי אחיזה מאחור בגלל צמיג קר ונגררתי כמה עשרות מטרים עם ברך מסובבת מתחת לאופנוע. כתוצאה מאותה נפילה, האופנוע פיתח בעיית חשמל מוזרה, שגרמה לי לזנק שוב מהמקום האחרון, אבל הפעם למרוץ גמר.

הפנטזיה עמדה להתממש

כשהתחיל המרוץ, האדרנלין עוד העלים איכשהו את הכאבים שלמחרת ישלחו אותי למיון עם חום גבוה, אבל הפחד מנפילה לא נעלם. רכבתי על בטוח ועקפתי רק כשזה היה קל. שני רוכבים נפלו לפני, אחד גמר לעצמו את האנרגיה רגע לפני הסוף והעניק לי במתנה את המקום הרביעי - שלמרות הנסיבות המקילות, התקלות והנפילות, שלח אותי הביתה מבואס (ועדיין גורר רגל מאותה נפילה שקרעה לי רצועה בברך). אפילו גביע מהפודיום לא הבאתי באותו יום ארור.

הסבב החמישי נערך רגע אחרי שחזרתי מחודש של ניקוי ראש אוסטרלי, בשפיצרינג - מסלול שתמיד היה לי בו יתרון משום מה. בבוקר המרוץ הייתי מתוח כמו תמיד אבל היתה לי משימה. ובערב, באופן הכי מתבקש מבחינתי, חזרתי עם הגביע של המקום הראשון.

אחרי המרוץ הזה יכולתי להרגיש את האליפות בכיס שלי. פער הנקודות היה מספיק גדול לטובתי, שנדרשתי רק להישאר על הגלגלים בשלושת המרוצים שנותרו. הם הפכו לעניין פורמלי בלבד. עמדתי להניח גביע אליפות ישראל על המדף בבית. הפנטזיה עמדה להתממש.

פחות מחודש אחר כך, בנסיעה מנהלתית בכביש ליאון-עג'ור, איבדתי את האחיזה עם אופנוע ההדגמה של סוזוקי, עפתי מהכביש וריסקתי לעצמי את הקרסול.

אני זוכר את השניות הראשונות, כשעדיין היה אבק באוויר וחשבתי שאני מפספס את המרוץ הבא. אבל אז ראיתי את הרגל שלי, עם הקרסול שנתלש ממקומו, והבנתי שהלכה האליפות. שהלך החלום.

מכל הסבל שגרמתי לעצמי באותה ההתרסקות, זה היה הדבר שהכי כאב. האליפות הזאת, שהושקעו בה שנה של דם ויזע ודמעות וגם עשרות אלפי שקלים, זאת שכבר היתה מתחת ליד, זאת שכבר לא היתה רק שלי אלא של כל האנשים שאיתי - פשוט עפה מהחלון. כמה שלא הפכתי בזה כששכבתי בבית החולים ואחר כך בבית, איך שלא ניסיתי לנחם את עצמי, זה עדיין הידהד בראש: הפסדת.

המרוץ האחרון של עונת 2005 באליפות הסופרמוטו הישראלית נערך כשהייתי בהוואי. סיקרתי אז את אליפות העולם בגלישה עם גבס על הרגל (כלומר, אני עם גבס. הגולשים בלי). השעה היתה חמש בבוקר בחוף הצפוני של האי אווהו, כשהאתר FullGaz דיווח על המרוץ. הכנתי לי קפה פילטר אמריקאי, ויצאתי עם סיגריה אל המרפסת שהשקיפה על הגלים הענקיים של אליפות העולם. על הלפטופ יכולתי לקרוא שאביעד אברהמי הוא אלוף ישראל בסופרמוטו. בתמונה הוא עמד לבד על הפודיום השנתי, כי גביע אליפות נותנים רק לאלוף. אין גביעים למקום שני ושלישי.

כששאלו את אביעד אם הוא היה לוקח את הגביע אלמלא נפצעתי, הוא ענה שזה בטוח היה יותר קשה, אבל נראה לו שכן. לכאורה, בדיוק התשובה שאלוף צריך לתת. אבל האגו שלי רצה לחנך אותו. לחזור לרכוב ולשבור לו את הראש במרוץ, לו ולכל העכברים שהתחילו להשתולל על המסלול כשהחתול שכב פצוע. שיידעו מי הבוס. ולא הכרתי את עצמי באותן שניות של שנאה וקנאה וכעס.

בסוף הדיווח על המרוץ קראתי שגידי פרדר עלה לפודיום כדי לקבל בשבילי גביע הוקרה שהכינו לי במיוחד כל החבר'ה מהסופרמוטו. הם חרטו עליו "כמעט אלוף", ואני בכיתי על המרפסת ההיא בהוואי.

בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ

שמונה חודשים עברו מאז התאונה ועד המרוץ הראשון של עונת 2006. הגעתי אליו כאנדרדוג שמן ופצוע אחרי חודשים של אוכל, סיגריות ובטלה. לנוכח נתוני הפתיחה האלה, לא היו לי שום ציפיות. הקרסול עדיין כאב, וקיבלתי בחילה רק מהמחשבה של פציעה על פציעה. לא יכולתי לסבול את החום והתנשפתי רק מללבוש את החליפה, מזיע כמו סוס. מבחינתי זה היה אמור להיות מרוץ גישוש - אבל איכשהו, בסופו של יום, הייתי מדורג חמישי. אהבתי את התוצאה הזאת. בהתחשב במצבי, היא היתה יותר ממכובדת. אבל היה שם משהו מעבר לזה: הקלה.

כשאתה מוותר על חלום זה פוער בתוכך חלל עצום 

בעונה הקודמת הפכתי לסוג של מפלצת מעונה, עבד לניצחונות ולשליטה שלי. או יותר נכון, לפוטנציאל הניצחונות והשליטה בקטגוריה. אין דרך נעימה לתאר את זה: האגו שלי לא הסכים לקבל את הרעיון שרוכב ברמתי, עם התמיכה הטכנית שקיבלתי, עם אופנוע כמו שלי ורקע בהדרכת רכיבה, לא יסיים מרוץ במקום הראשון. ואת הסרט המופרך הזה הקרנתי על כל הסובבים. הייתי סגור על זה שהם - אנשים קרובים כמו גידי וסטאריק, אפילו הקהל והכתבים - חושבים בדיוק אותו דבר. גם אם ברגעים של שפיות הבנתי שזה לא נכון, המצפון שלי בכל זאת אמר שאני חייב להם את זה. ומעמד האנדרדוג של פוסט-פציעה הצליח סופסוף לשחרר אותי מזה.

אחרי הסבב הראשון של 2006 הרגשתי, או חשבתי שהרגשתי, שאני יכול לחזור ליהנות. להשתחרר מהלחץ ופשוט לרכוב בחדוות הפול-גז שאבדה לי עם הניסיון להשיג אליפות. אבל שבועיים אחר כך הגיע הסבב השני.

זה היה אמור להיות שכפול של הסבב הראשון, ככה שהגעתי רגוע עם כל הגישה החדשה והאופטימית שלי. את מרוץ הדירוג הראשון באותו יום סיימתי חצי מת במקום השלישי; המצב הגופני שלי היה כל כך רעוע, שלא ראיתי איך אני מצליח לרכוב עוד מקצה דירוג וגם גמר. והייתי דווקא בסדר עם זה, עם התחושה שסופסוף אני לא מרגיש חייב. אבל החלטתי כן לזנק לדירוג השני, שבו - כנראה בזכות התערבות אלוהית - ניצחתי.

הניצחון הזה החזיר איתו ברגע את כל הבלגן לראש שלי. כי אם אני מסוגל לנצח מרוץ, אז אין יותר תירוצים. אני יכול לקחת אליפות. כל הרוגע של הבוקר התפורר וחזרתי בזמן אל שיא העונה הקודמת. אל כל הלחץ, אבל גם אל כל הרעב והדרייב לניצחון ולאליפות. קיבלתי את הדבר הכי טוב והכי רע שיכולתי לקבל: הזדמנות.

למרוץ הגמר זינקתי מהמקום השני על הגריד. מימיני, בעמדת הפול, עמד אביעד אברהמי האלוף. המשפט שלו מראיון סוף העונה שקראתי בהוואי פימפם לי בוורידים של הרקה. הנה ההזדמנות ליישר אותו, להוכיח לו שהאליפות ההיא היתה שלי, להיכנס איתו לקרב שבסופו הגביע שקיבל יחזור אלי, הבעלים החוקי.

אחרי זינוק מבולגן התמקמתי בעמדת הובלה ודהרתי כמו הרוח על סופה של אדרנלין. בהקפות האחרונות, אלה שציפיתי להישפך בהן, כבר יכולתי לראות את הנקמה המתוקה שלי. ריח הדם גרם לי לרכוב בקצב שאין שום דרך להסביר אותו חוץ מניצחון הרוח על החומר.

כשחציתי את קו הסיום ראשון, על גלגל אחד, נחתה עלי תשישות אדירה. האופנוע נפל לי מהידיים ליד הקהל ואני קרסתי אחריו אל האספלט, תופס את הראש ולא מאמין. צרחתי לעצמי "יואו" ארוך וצרוד בתוך הקסדה, לא מאמין שניצחתי גם את הפציעה המזוינת ששדדה ממני את האליפות וגם את אביעד שזכה בה במקומי.

אביעד סיים שני. הוא נעצר לידי כשקרסתי מרוב עייפות ואושר, עזר לי לקום, חיבק אותי חיבוק ענק של גלדיאטורים וצעק לי באוזן: "אתה המלך של ה-S1!".

הוא אמנם קטן וצנום, אביעד, אבל הוא איש גדול. הוא אלוף. ואתם בטח יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי בין הזרועות שלו. כמו חרא של בנאדם.

תתעורר ותריח את הרעל

מה שקרה במרוץ השני של 2006 היה סיבה מספיק טובה בשביל להחליט לשמור על צלם אנוש ולהפסיק להתחרות, אבל המרוץ השלישי והרביעי סיפקו לי עוד סיבות. בסבב השליש סיימתי רביעי ומרוב תסכול לא הגעתי בכלל להענקת הגביעים, משהו שלא עושים אם יש לך קצת כבוד לקולגות שלך; ברביעי האגזוז התפרק לי רגע לפני הגמר, והפך לקש ששבר את גב הגמל. כשעצרתי בפיטס בעטתי בו בעצבים בלתי נשלטים ונשכבתי על הרצפה, המום מכמות הרעל שאני מסוגל לייצר. אז הבנתי שהחלום שלי בשלוש השנים האחרונות, זה שהשקעתי בו את כל מי שאני, גורם לי לסבול. וזה אחד הדברים הכי עצובים שאתה יכול לגלות על עצמך.

כשאתה מוותר על חלום זה פוער בתוכך חלל עצום, אבל העדפתי את הריק הזה על פני המשך המרוץ אחרי האליפות, שדפק לי את כל הפרופורציות ועיוות לי את תפיסת המציאות עד שלא זיהיתי את עצמי יותר. ואז החלטתי להפסיק עם זה. לפרוש.

לכולם, ובהתחלה גם לעצמי, הסברתי שאני לא נהנה וגם לא יכול לעמוד בזה יותר מבחינה כספית. אחר כך הגיע השלב שבו ניחמתי את עצמי ברעיון הרומנטי-טראגי שהיה לי חלון הזדמנויות ועכשיו הוא נסגר - כי הגיעו רוכבים חדשים וכישרוניים, וכי הוותיקים קפצו מדרגה ברמת הרכיבה שלהם. אבל האמת היא שכל פנטזיית אלוף ישראל היתה גחמה שנסחפתי לתוכה רק כי פתאום גיליתי שזה אפשרי וחשבתי שזה יבוא בקלות. וכל זה קרה כי אני בטלן סנטימינטלי שאוהב סיפורים טובים.

אז סיפור טוב בכל זאת יש. אליפות, כמו שהבנתם, אין. ואני יכול למצוא לזה ים של תירוצים וסיבות, להתנחם בכל ה"כמעט הייתי" ו"הגיע לי", אפילו לחיות בשלום עם זה שוויתרתי על חלום רק כי ככה יותר בריא לי. אבל בסופו של דבר, אם להיות כן עם עצמי, יש כאן רק אמת אחת: אני לא חומר של אלופים.