קמבודיה: נגד כיוון הזרימה

בעונת הגשמים שבין אוגוסט לנובמבר עולה נהר המקונג ומימיו זורמים אל טונלה סאפ (בעברית: "האגם הכביר"), שהולך ותופח לממדים עצומים, והופך לריכוז המים הגדול ביותר בדרום-מזרח אסיה. הטונלה סאפ איננו רק אגן של מים, הוא לפני כל דבר אחר דרך חיים לאלו שחיים על גדותיו. 

הטין שהמים סוחפים איתם הופך את השטחים המוצפים לפוריים במיוחד ויוצר את התשתית לחקלאות האורז שהזינה דורות רבים של איכרים קמבודים. האגם הוא גם אחד מבתי גידול הדגים, מהעשירים ביותר בעולם. עובדה יחודית ומרתקת היא שבעונה היבשה, המתרחשת כעת, הזרימה משנה את כיוונה והמים זורמים מהאגם בחזרה אל המקונג.

חג המים, הפסטיבל הגדול ביותר של קמבודיה, מתקיים סביב תאריך זה של שינוי כיוון הזרימה, המתרחש בסוף אוקטובר או בימים הראשונים של חודש נובמבר, וסביב הירח המלא (לפי חישוב הלוח הבודהיסטי). סירות ארוכות נוהרות במשך ימים בנהרות, ומכל מחוזות המדינה מגיעים אל הבירה פנום פן כדי להשתתף בתחרות החתירה הנערכת מול ארמון המלך, היושב (שלא במקרה) על גדת הנהר במקום בו הטונלה סאפ מתמזג עם המקונג.

אבל חג המים הוא לא רק הזדמנות לומר תודה למתנות האורז והדגה שהנהר והאגם מעניקים אלא הוא גם חג בודהיסטי שנקרא "קאקאטאן" ויחודי לקמבודיה. במהלך ההכנות לו קונות המשפחות מלתחה חדשה שלמה לנזירים: גלימה, סנדלים, קערת איסוף התרומות ותיק. ביום הפסטיבל מזמינחם התושבים את הנזירים אל המקדש כדי להעניק להם את מתנתם.

חג המים הוא גם חג של ניצחון צבאי, ניצחונו של מלך בשם ג'איהבאראם ה–2 על יריביו הויטנאמים משושלת צ'אם (יריבות קמבודיה–ויטנאם היא ארוכת ימים), בקרב ימי בשלהי המאה ה-12.

זהב וחלודה

עזבתי בסירה מהירה (יחסית) את העיר צ'אודוק שבמערב וייטנאם לכיוון קמבודיה. רציתי לחצות את הגבול בשיט כדי להיכנס לאווירה של ארץ שנהר המקונג חוצה אותה. הנהר בשיאו. המים גבוהים, עכורים ובוציים והזרימה חזקה. הסירה מתקדמת באיטיות מול הזרם. שטחים עצומים מוצפים והמים מגיעים עד לתחתית הבתים הבנויים על כלונסאות. מרתק להתבונן ולחשוב איך הם חיים.

חותרים ומרחפים על המים (צילומים: יגאל צור)

מאחורי השארתי את וייטנאם העמלנית, המזנקת קדימה, לא במעט בהשפעת האחות הגדולה סין. הרושם הראשוני מקמבודיה מעביר תחושות של הודו - אנשים שלראשם מעין טורבנים, הולכים לצד פרות ברהמא לבנות. גם היסטורית זה נכון, קמבודיה שאבה השראה מהתרבות ההינדו-בודהיסטית של הודו.

נהג הסירה הבטיח שנגיע תוך שלוש שעות לפנום פן אבל הן מתארכות לכמעט חמש. מספיק זמן כדי לראות שהאלמנט הבולט ביותר על הגדות - מקדשים. מקדשים בודהיסטים גדולים וחדשים שנראים למרחוק בזכות גגותיהם הזוהרים מצבע הזהב וקירותיהם הלבנים הבוהקים. המראה צורם אל מול גגות הפח החלודים של בקתות האיכרים. זה צורם עוד יותר כשאני הולך למקדש אודאנלום, בפנום פן.

הבודהא מחייך

בחצר המקדש מסתופפים ומסתובבים משפחות חסרות בית, עניות בצורה מזעזעת. כמה מטרים משם מסודרים כסאות ושולחנות וחבורה גדולה של נשים מטופחות מכינה בתוך המקדש את טקס חלוקת המתנות לנזירים. המרחק נשמר. חסרי הכול לא מתקרבים, לא מושיטים יד. אולי יקבלו אחר כך משיירי הארוחה. אני הולך אל אחורי המקדש. עוד חסרי בית.

אני פוגש קבוצה של נזירים צעירים, ומשוחח עם אחד מהם שאומר לי: "בחרתי בנזירות כדי לעזור לאנשים". אחר כך אני רואה אותו בפנים מקבל את המתנות, פסל הבודהא מתנשא מעל, ואני רואה שהוא מחייך. מי אני שאשפוט, הארץ הזאת ראתה סבל די והותר ורק לשבת מתחת לבודהא היא נחמה פורתא. רוב המקדשים היו סגורים בשנים הקשות של שלטון החמר רוז' (Khmer Rouge) ורק מאמצע שנות ה-80' החלו שוב להיפתח.

חג המים. היום הכל מותר

הלכתי אל הנהר. 350 סירות, אולי יותר, משתתפות השנה בתחרות. יש שני סוגים של סירות. אלו שחותרים בהן בישיבה - 22 חותרים בקצרות ו-70 חותרים מניעים את הסירות הארוכות, ואלו שחותרים בהן בעמידה. וגם בהן יש כאלו עם 36 חותרים ויש עם 45 חותרים (המספרים הם גמישים, כי אם מישהו מהכפר רוצה לחתור לא יסרבו לו).

לאלו שניצחו בשנים עברו יש ספונסרים, כסף לאוכל ומקום יותר טוב על שפת הנהר. היתר מקימים אהל גדול או סככה ונזרקים שם. אין שום תשתית לבתי שימוש אבל זה לא פוגע בשמחה, שכן עבור רוב האיכרים זוהי ההזדמנות לראות את העיר הגדולה פנום פן. עיר שזוהרה נעלם, תושביה העירוניים נהרגו ברובם בידי הרוצח פול פוט וכיום היא מאוכלסת באיכרים שכמותם. 

איזונים ובלמים

יום לפני התחרות אני עולה על אחת הסירות המתחרות. ישנה, מרוטה, הדופן אולי שני ס"מ מעל המים. תזוזה קלה ואני מסיט את המשקל, למרות שלושים ומשהו החותרים שלה. קשה להאמין שהדבר הבלוי הזה טס על המים. קצב החתירה המטורף גורם לה כמעט לרחף (למרות המים שממלאים אותה). כל סירה מחפשת לה יריב דומה, שכן רק מחר יקבעו המתחרים. אני מחפש איך להצליח גם לאזן את עצמי וגם לצלם את הטירוף הזה.

ארמון המלוכה. עידון ויופי

העיר מתמלאת בים אדם. חצי מיליון או מיליון. כולם נוהרים אל שפת הנהר שלאורכו יש מאות דוכני אוכל ושתייה. כל אחד מוכר משהו. כדי למצוא מעט שלווה אני נמלט אל מקדש (וואט) סאראוואן. בתחומיו נמצא הבודהא העתיק במיוחד, בן כ-400 שנה. אני שואל את אב המנזר איפה היה הבודהא כשפול פוט רצח כמיליון מבני עמו? שאלת תם ידועה. אני מתכוון גם לפסל וגם לנוכחות. "הוא היה סגור", הוא משיב בכנות, "כי הלכתי אל הכפר שלי".

יום המחרת הוא יום התחרות. כולם יושבים על הגדה בשמש הקופחת ותופסים

 מקום משעת בוקר מוקדמת. אני מנצל את הפריבילגיה שמעניקים חמישה דולר כדי לשריין מקום בטריבונה, והולך להציץ בארמון המלוכה. אני נשאר בו זמן ארוך. אין תיירים בגלל הפסטיבל והמקום מקסים.

הארמון עבר שיחזור וטיפוח. בעיני, הוא הרבה יותר יפה היום מארמון המלוכה בבנגקוק. יש בו עידון ונוי ושילוב של ארכיטקטורה צרפתית כמו למשל באולם ההכתרה. בפגודת הכסף יש לא פחות מ-1,650 בודהאות מעבר לבודהא האזמרגד, שהוא הצלם החשוב ביותר במדינה. אבל דוקא הבודהאות הקטנות שנמצאות בתוך תיבות זכוכית שובות את העין. חלקן זהב, רובן כסף והן עתיקות ויפות.

בנהר התחרות כבר בעיצומה. זוגות של סירות מתמודדות וכולן מקושטות. קו הסיום הוא מול הארמון. החותרים בתלבושות אחידות, למעט נותן הקצב שלבוש בקסדה מוזהבת או מנופף בשרביט מעוטר. היום הכול מותר והעיקר שהיבול יהיה טוב, הדגים יהיו גדולים ורבים והבודהא שלא יהיה קמצן ויחייך מעל נהר המקונג.

• השיט בין צ'אודוק לפנום פן הוא חלק מטיול בן 18 יום בוייטנאם וקמבודיה שמארגנת החברה הגיאוגרפית, וכולל ביקור מודרך בהאנוי, האלונג ביי, סאפה, הוי-אן, הו צ'י מין והדלתא, צ'אודוק, שיט לפנום פן וסיאם ריפ (מקדשי אנגקור וואט).
• בואו לקרוא רשמים מסיורים קודמים של יגאל צור ברחבי סין ובעיר שנגחאי.
• לחצו כאן לאתר של יגאל צור.