קולו של אבא בים של שנאה

שימו לב לאיש הזה: עד שלשום רק "אביו של גלעד שליט", ומאז הביקור שערך אצל פצועי בית חנון הוא כבר נועם שליט. אדם בזכות עצמו, ערכי ובעל אמירה, בעל מסר.

נועם שליט הוא הרבה יותר מאב מודאג, ובעיני ראוי שיהפוך לסמל, להיקבע בכותל המזרח של האתוס הציוני. היו ולצערי עוד יהיו לנו סמלים שהם גיבורי מלחמה: יואב בן צרויה, אבנר בן נר, יהודה המכבי, בר כוכבא, חנה סנש, מרדכי אנילביץ', דני מס, מאיר הר ציון, יוני נתניהו. ראוי שיהיו לנו גם גיבורים של שלום. לאו דווקא כאילו שנואמים בכיכרות או זוכים בפרסי נובל, גם לא כאלו שעשו מכך קריירה, אלא גיבורים שהיו למופת הודות לעוצמתם. אולי דווקא בשל שתיקתם. כזהו נועם שליט.

אני מתבונן בו בהשתאות, בהערצה ובקנאה. שואל את עצמי מאין שאב את תעצומות הנפש הללו. בנו, חייל שריון, מוגן בפלדה, נחטף על ידי לוחמי גרילה שונאים ונחושים. לא "חיות אדם" כפי שכינה אותם יהורם גאון באחת מתוכניות ההסתה שלו, אלא לוחמים מרי נפש, שלא היו הראשונים בזירה המזרח תיכונית לחטוף חיילים לצרכי מיקוח. תשאלו את עמיחי ("גידי") פלגין. תשאלו את אהוד ברק.

מדינת ישראל נתפסת כשמכנסיה מופשלים, כשדוד מערים על גוליית. אני בספק אם נועם שליט מהרהר בכך. מה שחשוב עבורו כרגע שבנו בידי האויב ונפשו מוטרפת מתסכול, מדאגה ומכאב. אינני ידוע כיצד הייתי נוהג במקומו. אני בספק אם הייתי ניחן בכוחות הנפש שלו. בנו שאמור לשמור עלינו כחלק מכוחות צה"ל, אך גם להישמר על ידי צה"ל, נחטף. נועם שליט ביכר להתכנס בשתיקתו ולהמתין חודשים עד שפרסם קריאה שלא להפוך את בנו לסמל. וגם זאת, בקול ענות חלושה. שליט האב קורא למדינה לעשות יותר. לא בזעקה. כמעט בלחש. הרי בסופו של דבר נשלם. ובכל זאת, הוא לא ניצב חמוש בשלטים מול ביתו של ראש הממשלה, לא שורף צמיגים וגם לא מכריז הכרזות. אפילו לא התפתה להפוך לסמל של קורבנות הטרור. רק התעטף בתוך צערו ושקע ביגונו.

לפני כשבועיים קרה אסון בבית חנון. גם לנו וגם להם. אצלנו נאנקים הפצועים בשדרות וכך גם אצלם. אצלנו קוברים, וגם אצלם. דומה שמעגל האימה רק הולך ומתרחב, הקסאמים ממשיכים ליפול, הדם רותח, הרגש מאיים לנצח את הלב, האגרופים מתקפצים בזעם. מאסנו באתוס הדפנסיבי. האתוס האופנסיבי שואף להכרעה. השר בנימין בן אליעזר משחרר הצהרות לוחמניות לתקשורת, ודומה ששוב דעת הקהל תשלח את הצבא "להראות להם", להפציץ, להפגיז ללמד לקח. בדרום קוראים לכבוש את עזה מחדש.

בתוך כל המהומה עולה פתאום דמותו של נועם שליט. הוא אינו דורש ללמד לקח את חוטפי בנו. הוא לא מנופף באגרופים מלאים חרון ותסכול. הוא הולך אל המשפחות השכולות בבית חנון. נועם שליט מציג קול אחר. אומרים שאין לדון אדם בשעת כאבו ודומה שדווקא הכאב גורם לו להשמיע קול צלול וברור. שליט מדגיש כי משפחת עתאמנה והמשפחות הנוספות שאיבדו את יקיריהן הן בדיוק כמו משפחת סלוצקר משדרות ומשפחתו שלו מהגליל. כולן קורבנות של אותו הטירוף, אותן מלחמות בלתי פוסקות ובלתי הגיוניות של אלימות, שמתחילה בירי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה ומצד שני פגזים תועים ואומללים. המכנה המשותף הוא שאוכלוסייה אזרחית משלמת את המחיר.

אני לעומתו סבור שהשנאה אצלם מבעבעת דווקא מלמטה. שהמנהיגים רק מלבים אותה, לא ממציאים אותה. הם לא יצרו את העוינות, הם נבחרו בגללה. שליט האב לא עסק בכך. הוא העדיף להראות להם את הפנים האנושיות שמאחורי לועו המאיים של התותח.

מאין הוא מוצא את הכוחות ללכת ולנחם את האויב? הן אך טבעי הוא שישאל מיד, בתסכול גובר והולך, מדוע איש מהם לא בא לנחם אותו? מדוע איש מהם לא קרא מעל גלי האתר לשחרר את בנו? אבל נועם שליט קורץ מחומר אחר. הוא הוכיח לכולם, לנו ולאויבנו, שבתוך ים המוות הנורא המאיים להטביענו, יש איים של אנושיות. יש גם בני אדם.